שו"ת רדב"ז/אלף קנט

אלף קנט

שאלה ילמדנו רבינו בראובן שמת בלא בנים והניח אלמנתו ומטלטלי ביתו ואהלים כאשר המה ויורשי ראובן לא השביעוה ואחר זמן מתה היא ונשארו מטלטליה ועזבונה ביד יורשיה ויורשי ראובן טוענין דאין אדם מוריש לבניו ממון שחייב לישבע עליו וכל מה שנמצא בידה לראובן הוא ויורשיה אומרים מעשה ידיה או מציאה או נכסים נפלו לה מבית אביה. יורה המורה הדין עם מי ואם יש חילוק בין נכסי הנדוניא או מנה מאתים או תוספת הכל יבא בכתב מבואר: תשובה לכאורה היה נראה דכל הנכסים בחזקת יורשי הבעל דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו והוא הדין לשאר יורשיו ואשה זו כיון שלא נשבעה לא זכתה כלום בנכסים. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה וז"ל וששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה והאלמנה מתה קודם שנשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים דמספקא לן אם הנכסים קרויין נכסי האם כיון שלא נשבעה על כתובתה. תשובה כל זמן שלא נשבעה על כתובתה ולא הגבוה ב"ד כתובתה כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים יורשים את אביהם ויש בהם דין בכורה עד כאן. הכי הוה משמע לפום ריהטא אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא דמיא ההיא דכתב הרא"ש ז"ל לנדון דידן דגרסינן בפ' חזקת הבתים איתמר א' מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית. פירוש לאחר מיתת אביו. והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמא רב אמר עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה. אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת עליהם להביא ראיה. מתקיף לה רב פפא כלום טענינן ליתמי מידי דלא טעין אבוהון והא רבא אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כדשלח רב הונא וכו' ומסיק גמרא קשיא. וכתבו ז"ל דאע"ג דמסקינן בקושיא הלכתא היא וכן פסק הריא"ף ז"ל ור"ח והרמב"ם והרא"ש ז"ל ורוב הפוסקים. והיכא דלא מית הלכתא כרב אע"ג דקיימא לן הלכתא כותיה דשמואל בדיני הכא הלכתא כרב משום דמסייעי' ליה מדתניא אחד מן האחין וכו' וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמה עליה להביא ראיה עד כאן. למדנו דהלכתא כרב. ועוד למדנו שאחד מן האחין והאשה שוין בדין זה. תו אמרינן עלה דההיא דלעיל אמר רב חסדא לא שאנו אלא שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ והלכתא היא ונחלקו בפירושה איכא מ"ד דדוקא כשיעור קימוץ אבל ממון גדול לא ורוב המפרשים הסכימו דאפי' יותר מכדי קימוץ עליהם להביא ראיה דכתיב וקובץ על יד ירבה מעט מעט יתקבץ ממון גדול. ומעתה בנדון דידן כיון שאשה זו חלוקה בעיסתה שהרי לא היתה אוכלת עם יורשי הבעל שהרי יורשי הבעל במזרח והיא היתה במערב אימור מעיסתה קימצה מאותו השיעור שהיה ראוי ליתן לה למזונותיה צמצמה עצמה והותירה ועל יורשי הבעל להביא ראיה ומגו שהיתה יכולה לטעון קמצתי מעיסתי יכולה לטעון ירושה נפלה לי או מציאה מצאתי או נכסי מלוג היו לי וכן כתבו התוספות וכיון שהיא היתה יכולה לטעון כן טענינן ליתמי מאי דהוי מצי למטען אבוהון. ואי קשיא תשובת הרא"ש תריץ דהתם לא היתה חלוקה בעיסתה שהרי עם בניה היתה עומדת ומשום הכי הכל בחזקת יורשי הבעל. אי נמי דהתם לא היו הפשוטים טוענים שקימצה מעיסתה או נפלו לה נכסים ולא אתו עלה מהאי טעמא אלא דמספקא להו אם הנכסים בחזקת האשה כיון שהיא ראויה ליטול אותם בכתובתה והכי משמע לשון השאלה ועל זה השיב ז"ל דהוו נכסי בחזקת הבעל. אבל לעולם אימא לך שאם היו טוענין שהנכסים נפלו לה מבית אמה היה משיב אי חלוקה בעיסתה על הבכור להביא ראיה ואם אין חלוקה בעיסתה על הפשוטים להביא ראיה שהנכסים הללו נפלו לה מבית אמה ונכסי האם הן חולקין ואין בהם דין בכורה. וא"ת שאני הכא דאונות ושטרות יוצאות על שמה ומשום הכי אם חלוקה בעיסתה על היורשים להביא ראיה. אבל בנדון דידן שאין אונות ושטרות יוצאות על שמה אפילו חלוקה בעיסתה עליה להביא ראיה. כמה תשובות בדבר חדא דאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית משמע שיורשי הבעל עמה בבית ולפיכך סתם משאה ומתנה לצורך תפיסת הבית ומשום הא בעינן שיהיו אונות ושטרות יוצאות על שמה אבל בנדון דידן לא היו יורשי הבעל עמה אפילו באותו מלכות ולפיכך סתם משאה ומתנה לצורך עצמה וכל השטרות יוצאות על שמה קרינן בהו. ותו דמשמע שהנכסים מרובים ולפיכך נושאת ונותנ' בהם אבל בנ"ד לא היו הנכסים כדי כתובתה כמו שכתבו משם ואם כן לא שבקה נפשה ועבדה לאחריני. ותו הגע עצמך שתפסה מעות שאינם ידועים לבעל ואמרה מעיסתי קמצתי [וכי] גרע מאונות ושטרות יוצאות על שמה אלא ודאי יכולה היא לטעון מעות אלו מעיסתי קמצתי אותם ואנן טענינן ליתמי מאי דהוה מצי אבוהון למטען וכל המעות והמטלטלין שאינם ידועים לבעל על יורשי הבעל להביא ראיה. ותו כיון דמתה על יורשי הבעל להביא ראיה אע"ג דלא היתה חלוקה בעיסתה כדאמרן לעיל אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת עליהם להביא ראיה ואע"ג דהתם הוי טעמא משום דאונות ושטרות יוצאות על שמו כדכתב רשב"ם ז"ל והתוס'. מ"מ בנ"ד איכא נמי תרתי חלוקה בעיסתה ומתה וכיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דחלוקה בעיסתה ועוד שכבר מתה על יורשי הבעל להביא ראיה. ותו דאיכא כמה מפרשים דאמרי דטעמא דאמר שמואל מודה לי אבא שאם מת עליהם להביא ראיה משום דאין היתומים יודעים במילי דאבוהון להביא העדים שהזמין בשעה שהלוה לומר ראו מעות אלו שאני מלוה שהם שלי שאז הוא נאמן אפילו מחיים ועל האחים להביא ראיה ואפילו רב מודה בהא. וכן כתב הר"ר יונה בעליות של בתרא וז"ל ונראה טעמו של דבר דכי אמרינן על האחים להביא ראיה הטעם הוא לפי דמסתמא דמלתא כשהוא מלוה משלו צריך להודיע הדבר לעדים מתוך שהוחזק שכל מה שיש לו הוא משל שותפות ואלו היה טוען בשעת ההלואה בפני שנים שהמעות משלו ודאי היה נאמן כיון שהוא מוחזק בממון ואפילו לרב דדוקא באונות ושטרות פליגי דבשעת טענתו הממון ביד אחרים וכבר הוא חוץ לרשותו בחזקת תפיסת הבית אבל כשמת אין היתומים יודעים במילי דאבוהון להביא עדים שהזמין הלכך הוי ממון בחזקת' עכ"ל: שוב ראיתי במרדכי פ' חזקת שאלה לרבי מאיר ז"ל מסכמת למה שכתבתי ועדיפא מינה טובא שהוא ז"ל מדמה ההיא דהיו אונות ושטרות יוצאות על שמה לנ"ד וטעמא דמלתא נ"ל דכיון שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית מסתמא הכל הוא מתפיסת הבית ומשום הכי נקט שטרות ואונות על שמה לרבותא דאפילו בכה"ג אם לא היתה חלוקה בעיסתה עליה להביא ראיה. וז"ל השאלה ראובן נשא לאה והוליד ממנו חנוך ודינה ומת ראובן ולא נשבעה על כתובתה והלכה לאה ונשאת לשמעון והכניסה לו נ' זקוקים כסף וכו' ואחר זמן מתה לאה ובא חנוך בנה וערער על שמעון לאמר כל מה שהכניסה לך אמי שלי הוא שהרי לא נשבעה על כתובתה. והשיב נ"ל דאע"ג דקי"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא לכל הבאים מכחו אפ"ה לא מפקינן משמעון מה שהכניסה לו ואע"ג דאמרינן בפ' חזקת אחד מן האחין וכו' שהיו אונות וכו'. א"כ זאת האשה נמי בחייה לא היתה נאמנת לומר שלי הם שנפלו לי ממורישי כיון שלא היתה חלוקה בעיסתה כדמוקי לה גמרא בחזקת הבתים וא"כ ודאי כל מה שיש בידה משל בעלה ראובן הוא ולא היתה נאמנת לומר נפל לי בירושה מ"מ כיון שמתה על חנוך בנה להביא ראיה אם רוצה להוציא משמעון מה שתפס ממה שהכניסה לו דאמרינן התם ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה ואע"ג דפריך עלה כלום טענינן ליתמי מאי דלא טעין אבוהון והא רבא אפיק זוזי דסרבלא וכו' ומסיק קשיא הרי פסק ר"ח מפי הקבלה דאפ"ה הלכתא כשמואל דהא אמרינן אמר שמואל ומודה לי אבא דאם מת על היורשים להביא ראיה. ואפי' לרב שרירא ורשב"ם ז"ל דפסקו דלית הלכתא בהא נמי כשמואל אפילו היכא דמית כיון דמסקינן בקשיא. הכא מודו דעל חנוך להביא ראיה שהיה לאמו יותר מכדי כתובתה ושגבתה כתובתה מלבד הממון שהכניסה לשמעון דהתם הוי טעמא משום דלא טענינן ליתמי מאי דלא הוי מצי אבוהון למטען כיון דאבוהון לא הוה מצי לעכב בשבועה בלא עדים אנן נמי לא טענינן להו אבל בנדון זה (ראיתי) [כיון דאיהי] היתה יכולה לעכב בשבועה לגבותו בכתובתה אנן נמי טענינן להו ליתמי שלה ולכל הבאים מכחה כגון שמעון זה וכו' והאריך לפטור היתומים משבועה. הא למדת שהממון שהוא ביד האח או ביד האשה הרי הוא שלו ועל האחין להביא ראיה אפי' לרב. ותו למדנו דטעמא דמודה רב כשמת לאו משום דאונות ושטרות יוצאות על שמן אלא משום דיתמי לא בקיאי במילי דאבוהון ומשמע לפי שטה זו כיון שמתה אפילו אין אונות ושטרות יוצאות על שמה על יורשי הבעל להביא ראיה כ"ש בהצטרפות ג' טעמים חדא דחלוקה בעיסתה ועוד שהיא מוחזקת בכל והכל יוצא מתחת ידה ועוד שכבר מתה ופשיטא דעל יורשי הבעל להביא ראיה. הילכך נכסים הידועים לבעל כגון קרקעותיו וספריו ומלבושיו לא זכתה בהם ובחזקת יורשי הבעל הם והנכסים שאינם ידועים לבעל הרי הם בחזקת יורשי האשה ואפילו שבועת היורשים אינם נשבעים וכל שכן נכסי מליג שלה: