שו"ת רדב"ז/אלף קמ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אלף קמ[עריכה]

שאלה שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במי שמגרש את אשתו בעל כרתה אם שמין מה שעליה ואם יש לה בגדים הרבה בקופסא של חול ושל שבת ושל ימים טובים אם נוטלת הכל בלא שומא או מה שעליה דוקא בין שיהיו של חול או של שבת. ואם דבר זה נוהג אפילו במה שהכניסה לו או דילמא במה שנתן לה הוא דוקא. אחלה יבאר כ"ת כל הצדדין לפי שיש מחלוקת ועל מי נסמוך ולאדוני יחשב לצדקה: תשובה דבר זה תלוי במחלוקת ראשונים ואחרונים ומחלוקתם תלוי בהא דגרסינן בפרק נערה שנתפתתה אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה ואפסיקא הלכתא כותיה דרב ואע"ג דתנן במתני' כותיה דשמואל לכאורה כד מעיינת בה שפיר הלכתא כותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. ופירוש מה שעליה פי' הרשב"א ז"ל בתשובה שלא על הבגדים שהיא לובשת בשעת גירושין נאמר כן אלא אפילו על הבגדים שיש לה שזכתה בהם בפני בעלה ולא אמרו מה שעליה עכשיו אלא מה שהקנה לה הבעל להיות עליה כלומר ללבוש ולהתנאות בהם. ושמואל דאמר אלמנה אין שמין מה שעליה לא על בגדי אלמנותה בלבד אמר ותדע דהא תלינן טעמא דשמואל בטעמא דמתני' דתנן אחד המקדיש וכו' ולא בכלים חדשים שלקחם לשמן כלומר אעפ"י שעדיין לא עלו עליהם ולא נשתמשו בהם דמשעה שצבען לשמן או שלקחם לשמן זכו בהם והרי הם נתונים להם ומדשמואל נשמע לרב למאן דפסק דגרושה אין שמין מה שעליה. וכן דקדקתי מלשון רש"י גם כן שכתב כשמגבין לה כתובתה ב"ד שמין בגדיה בפרעון כתובתה. וכתב עוד אלמא בגדיה שלה ומשמע כל בגדיה ולאו דוקא מה שהיא לובשת. וק"ל על זה דגרסינן עלה כלתיה דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי הוה קא ממטי להו לבי דינא אמרי זילא בן מלתא דתזלי הכי לבשתינהו ואכסתינהו לכולהו (מנה) [מאני] אתו לקמיה דרבינא אמר להו הלכתא כותיה דרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה. וי"ל דלא היתה יודעת הדין דנשי לאו דינא גמירי תדע דהא ס"ל דהלכתא כשמואל וכן היתה סוברת דמה שעליה מה שעליה ממש ולא היא וכדכתיבנא. הא למדת כי פירוש מה שעליה כולל בין מה שעליה ממש בין כל הבגדים שלה שעשה לה הבעל אפילו שהם מונחים בקופסא ולמי ששמין שמין הכל ולמי שאין שמין אין שמין כלום ודוקא במה שעשה לה הבעל אבל נכסי נדוניתה פשיטא ופשיטא דשמין לה ונוטלתן בשומתן הראשונה דזיל בתר טעמא משום שהבעל הקנה אותם לה ואלו הנכסים היא הכניסה אותם. וזה לשון מהר"ם ז"ל דהיינו דוקא שהבעל תקן לה דטעמא דהרמב"ם ז"ל כדפירש בהגוזל קמא גבי המקדש נעשה כמי שהקנה לה מעיקרא דהכי מחלק בירושל' פרקא קמא דקדושין גבי אחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל נשיהם אין שמין במה דברים אמורים בראויים להשתמש בהם בחול מיהו היכא דידוע שהקנה להם מעיקרא אפילו בכסות שבת ורגל אין לו בכסות בניו ואשתו וכל שכן היכא דאיהי הכניסה לו דאין בעל חוב גובה מהם ואפילו כלי שבת ורגל שהרי הם מיוחדים לה ואפותיקי נינהו ע"כ בהג"ה באשירי. ויש לדון בנדון דידן אם ידוע שהקנה לה מעיקרא אם שמין אותם בכתובתה או לא דאיכא למימר כי היכי דבעל חוב אינו גובה מהם משמע דשלה נינהו הילכך אין שמין אותם לה כלל. אבל מסתברא לי דלא אמרינן הכי אלא לגבי בעל חוב דכיון דידוע שהקנה אותם לה מעיקרא נסתלק בעל חוב מהם אבל לגבי נפשיה לא מסלק עצמו דאדעתא למשקל ומיפק לא תקנו לה כדאמרינן בגמרא. ומשמע אפילו אקני לה בהדיא וזה ברור הא למדת כי נכסי נדונייתה אינם בכלל זה וכל מה שעשה לה הבעל בין מן הסתם בין שהקנה לה בהדיא הכל הוא בכלל דין זה למאן דאמר שמין שמין הכל ולמאן דאמר אין שמין אין שמין כלל ולאלמנה כיון דאיפסיקא הלכתא כוותיה דרב שמין מה שעליה לא שנא מה שהיא לובשת ל"ש מה שמונח בקופסא ל"ש בגדי חול ל"ש בגדי שבת ויו"ט ל"ש מה שהקנה לה בפירוש ל"ש מה שקנה לה בסתם: ולענין גרושה כתב הריא"ף ז"ל ושמעינן מינה דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפקה עד כאן וכן פסק הרמב"ם והרא"ש ז"ל אבל רבינו זרחיה ז"ל ורבים עמו פסקו דשמין מה שעליה דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא משמיא מפקי לה ואפילו הכי אמרינן דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה. וכן כתב הרשב"א ז"ל שיש מן הגדולים שתפסוהו להריא"ף בכך וכתבו שדין האלמנה והגרושה שוין לענין זה הא למדת כי עיקר הדין תלי' באשלי רברבי ואע"ג דאנן בתר הריא"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל גרירי' מ"מ הבו דלא לוסיף עלה ולומר דגרושה אפילו בגדי שבת ורגל אין שמין לה שכן כתב הרא"ש ור"י בנו. אבל מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הנזכרת נראה דסבירא ליה דאין שמין בגדי חול אבל בגדי שבת ורגל שמין לגרושה וכתב שזהו דעת הרמב"ם ז"ל. וזה לשונו אבל הרמב"ם ז"ל סבור שהדין כאן וכאן שוה שהוא ז"ל כתב פרק א' של מלוה ולוה אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבעם לשמן אעפ"י שעדיין לא לבשו אותם ולא מסנדלים חדשים שלקחם לשמן אלא הרי אלו שלהם. במה דברים אמורים בכלי החול אבל בגדי שבת והמועד גובה אותם בעל חוב ואצ"ל אם היה בהם טבעות זהב וכסף שהכל לבעל חוב עד כאן. הנה שביאר הרב ז"ל כאן שאף בכלי שעשה הבעל לאשתו יש הפרש בין כלי חול לכלי רגל ושבת שהבגדים של חול זכה לה ושל רגל ושבת לא זכה לה ולפיכך לא הקנה אותם לה ולפיכך שמין אותן לה עד כאן. ואעפ"י שהוא ז"ל כתב שדעת הריא"ף דאין שמין אפילו בגדי רגל ושבת ממה שלא כתב אותו הירושלמי כזו של גרושה בפרק נערה שנתפתתה וזו ראיה חלושה בעיני שגם הרמב"ם לא כתב בהלכות אישות חילוק בגדי חול לבגדי שבת וכתב אותו בהלכות מלוה ולוה וילמד סתום מן המפורש. וכן הריא"ף ז"ל לא כתב הירושלמי בפרק נערה שנתפתתה. וכתב בב"ק עלה דהאי דהאחין שחלקו שמין מה שעליהן מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין. ובירושלמי אמרו שבגדים של בניהם ובנותיהן של רגל ושל שבת שמין עד כאן. משמע משום דלא קנו אותם אף אשה נמי לא הקנה אותם לה אלא שתלבש אותם ותתנאה בהם בעודה תחתיו ושמין אותם לה דחד טעמא נינהו ומי שמחלק בין זה לזה עליו הראיה. ואדרבה ממה שלא הקשה הרב ז"ל עלה דהכא מיהא בפ"ק דבב"ק משמע דדינן שוה. תדע שהרי הרא"ש ז"ל בפסקים הרגיש הקושיא וכתב וז"ל וגרושה אין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ולא דמי להאי דאמרינן בפ"ק דבב"ק האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין וקאמר עלה בירושלמי דבגדי שבת שמין דהתם איכא טעמא למלתא דאחין מקני להו בגדי חול דגנאי הוא שיפשיטו בגדיהם מעליהם כדי לשומם מה שאין כן בבגדי שבת אבל הכא בגרושה אקנויי אקני לה כל מה שקנה וצבע לשמה ובאלמנה אדעתא למיפק לא אקני לה ע"כ. ואי איתא שהרב ז"ל היה סובר שיש חילוק בין האי דאחין להאי דגרושה הוה ליה לפרושי וכיון שלא פירש איכא למימר דס"ל כדעת הרמב"ם שלא לעשות מחלוקת ביניהם שכלל גדול יש בידינו שאין הרמב"ם חולק עם הריא"ף ז"ל אלא במקומות ידועים ואפילו אם תרצה לומר שדעת הריא"ף ז"ל הוא כדעת הרא"ש ז"ל אנן כהרמב"ם ז"ל דנין בכל דיני ממונות כ"ש דאתריה דמר הוא וזה ברור. שוב ראיתי שכתב בתשובה סימן אס"ז וז"ל ומדברי הריא"ף ז"ל נראה שאף ב"ח של בעל אינו גובה אותם וכדרך שאין להקדש בהם כלום אף בעל חוב אינו גובה מהם לפי שהוא ז"ל כתב בפ' המקבל גבי סדורו של בעל חוב אותה ששנינו בערכין אעפ"י שאמרו וכו' ואין דרכו של הרב לכתוב אלא מה שהוא נוהג עכשיו ולא כתב זה אלא לומר שאף בב"ח כן ומכל מקום נראה שלא הקנה לאשתו אלא אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ע"כ. גם תמצא בהגהה באשרי וז"ל עלה דהך דהרא"ש כתב הרמב"ם דהוא הדין בעל חוב והנ"מ דחול אבל דשבת ומועדים גובה מהם ואצ"ל שאם היו בהם טבעות כלי כסף וזהב שהכל לב"ח עד כאן. הרי לך ב' עדים נאמנים על סברת הרמב"ם ז"ל ומי הוא אשר ערב אל לבו להוציא ממון מהבעל במקומו של הרמב"ם ז"ל שלא כדעתו אין זה אלא מן המתמיהין. גם ראיתי במרדכי שכתב כי סברת הריא"ף ז"ל היא כסברת הרא"ש ז"ל מהטעם בעצמו שכתב הרשב"א ז"ל. ולעניות דעתי לא איריא כולי האי וכן פסק מהר"ם כהרא"ש וכתב דאם גירשה בלא פשיעותא אין שמין לה בגדי שבת ע"כ. תידוק מינה דאם פשעה ומשום הכי בא לגרשה שמין לה בגדי שבת. ועדיין לא ידעתי פשיעה זו מה היא ולמדנוהו מדברי בעל העטור ז"ל שכתב ודוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה אלא שמצא נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. משמע שאם טוען לומר שמוציאנה לפי שאינה נשמעת לו או מתקוטטת עמו ומפני כך הוא מגרשה אפילו לפי שטה זו שמין לה בגדי שבת ומשמע דאפילו סרחה עליו מתנה שכתב לה בכתובתה גובה לעולם וכן כתוב בטור וכן כתבו הגאונים. ונראה לי דהוא הדין אם נתן לה מתנה אחר שנשאה כגון קרקע או מעות דאין שמין אותם לה ואין בעל חוב גובה מהם לדעת כולם. לא פליגי אלא בתכשיטין ובגדים וכלים שרגילה ללבוש להתנאות בהם שאעפ"י שהקנה אותם לה בהדיא מעיקרא שמין לה אם הם בגדי שבת לדעת הרמב"ם ז"ל וכדכתיבנא לעיל. וכן למדתי מלשון הר"ן שכתב וז"ל וכתבו הגאונים דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא דמיפק אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית להו כי נפקא לא מפקינן מינה ע"כ. והביא ראיה לדבר עיין שם. עוד כתב במרדכי בפרקא קמא דבבא קמא עלה דהאי דמהר"ם וז"ל אבל רבינו יצחק ז"ל פי' בכל שכן דשמין דאדם מקפיד על גרושתו ואלמנתו עד כאן. והרי זה כסברת הר"ז הלוי ז"ל. ואני בעניותי אומר דיותר מקפיד אדם על גרושתו מאלמנותו כי גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה אבל המגרש את אשתו מקפיד ומקפיד שלא תקח כל בגדיה החמודים ותלך ותנשא לאחר בהם ועיניו רואות וכלות אליהם ובשלמא בגדי חול ליכא קפידא כולי האי אבל בגדי שבת ומועד אנן סהדי דלא אקני לה ע"מ שתצא ותנשא בהם לאחר ואומדנא דמוכח הוא ודבר שהשכל מורה עליו. ואע"ג דשמואל פליג באלמנה בכולה מלתא ואפי' של שבת ומועד אין שמין לה כדמשמע פשטא דסוגיין ומהאי עובדא דכלתיה דבי בר אלישיב דכתיבנא דאיהי סברה דהלכתא כשמואל ולבשה כל מה שהיה לה ואפי' בגדי שבת. ורבינא נמי לא אמר לה אלא הלכתא כרב ולא אמר ע"כ לא אמר שמואל אלא בגדי חול אבל בגדי שבת לא. ומדלא אמר לה הכי משמע דבכולה מלתא אמר שמואל אין שמין ודכוותה אמר הריא"ף והרמב"ם ז"ל בגרושה כשמואל באלמנה. הא לא קשיא דבשלמא באלמנה איכא למימר ליכא קפידא וכדכתיבנא ומשום הכי אמר שמואל דאין שמין אפילו של שבת אבל בגרושה אפי' שמואל מודה דאין שמין לה בגדי חול אבל בגדי שבת שמין לה דאיכא קפידא טפי. ומאי דפסקינן בגרושה כשמואל באלמנה היינו בבגדי חול ולאפוקי מדרב דאמר שמין לאלמנה אפי' בגדי חול דאית ליה טעמא אחרינא דאיהו לא מפיק לה אלא משמיא אפיקו לה אבל בגרושה דאיהו מפיק לה אין שמין לה בגדי חול אבל בגדי שבת שמין ונמצאו רב ושמואל שוין בגרושה וחולקין באלמנה מן הקצה אל הקצה והיינו דלא נקט פלוגתייהו אלא באלמנה אבל לפי שטת הר"ז הלוי ז"ל כי היכי דפליגי באלמנה פליגי בגרושה והוה להו לאפלוגי בתרוייהו דצריכי טובא כפי הסברות דכתיבנא. וכן נראה מלשון בעל מגיד משנה שסובר כדברי הרמב"ם ז"ל דדין האחין שחלקו ודין ב"ח אם גובה מכסות אשתו ודין אם שמין לגרושה מה שיש לה בגדי שבת דין אחד להם עיין בפרקא קמא בהלכות מלוה ולוה ובפ' י"ו מהלכות אישות. הכלל העולה כיון דעיקר הדין תלוי במחלוקת אם שמין לגרושה או אין שמין מנקט מלתא מציעתא עדיף דשמין לה בגדי שבת ומועד ואפי' שהם עליה עתה בשעה שבאה לבית דין ואין שמין בגדי חול ואפי' מונחין בקופסא. ונכסי נדוניתה נוטלתן בשומתן הראשונה אם עושין מלאכתן ואם כתב לה מתנה או שנתן לה מעות או קרקע אין שמין אותן. ותו דאפוקי ממונא הוא. ותו דאתריה דמר הוא ודעת הרמב"ם ז"ל דשמין לה בגדי שבת והנראה לע"ד כתבתי. וכל זה הוא מה שפירש הרשב"א בשמין מה שעליה דלאו דוקא מה שעליה. וכ"ש אם נפרש דברים כפשוטן מה שעליה ממש מה שהיא לובשת בשעה שבאה לב"ד להתגרש או בשעה שבאה האלמנה לגבות כתובתה וכדמשמע לישנא דמה שעליה וכדמשמע עובדא דכלתיה דבי בר אלישיב דלבשתינהו לכולהו (מנה) [מאני] דחשבא דהלכתא כשמואל דאמר אלמנה אין שמין מה שעליה. וכן צריך לפרש האיך דמה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין דהיינו דוקא מה שעליהם ממש ואקנו להו אהדדי כדי שלא יפשיטום ערומים. וכן פירשו המפרשים והאי טעמא לא שייך אלא במה שעליהם לא בבגדים המונחים בקופסא. וא"ת הא מדמינן לה להך דאמרינן אין ב"ח גובה מכסות אשתו ובניו אפי' חדשים שעדיין לא לבשו אותם והכא נמי דכוותה. יש לומר דלעיקר דינא הוא דמדמינן להו לומר כי היכי דהכא אקני לאשתו ובניו הכא נמי אקני אבל מ"מ האי כדיניה והאי כדיניה דלכל לגבי בעל חוב שלא יגבה מהם אדם מקנה לאשתו ובניו כל הבגדים שקנה להם ואפילו חדשים ואפילו מונחים בקופסא אבל אחין אהדדי לא מקנו אלא הבגדים שעליהם כדי שלא יפשיטום ערומים. ובעל לאשתו לגבי דידה לא מקנו לה נמי אלא מה שעליה אפשר מהאי טעמא גופא כדי שלא יפשיטוה ערומה דלא ניחא ליה שתתבזה אשתו בב"ד וירדו חכמים לסוף דעתו של אדם אבל בגדים המונחים בקופסא לא אקני לה למשקל ולמיפק. תדע דלאו לכל מילי מדמינא להו אהדדי שהרי הרא"ש ז"ל ובעלי שטתו מחלקין בין האי דאחין להאי דבעל חוב לענין בגדי שבת לאידך גיסא. ומה שכתב הרשב"א ז"ל דמדשמואל באלמנה נשמע לרב בגרושה לא איריא כולי האי דאיכא לפרושי הכי דרב ס"ל אלמנה שמין מה שעליה ואין צריך לומר כלים המונחים בקופסא. ואתא שמואל לומר דאין שמין אפי' המונחים בקופסא ולהא תלינן טעמא בהא דתנן אחד המקדיש וכו' ואנן פסקינן בגרושה כפירושיה דרב דאין שמין מה שעליה ממש ולא כסברתיה דשמואל. אי נמי דשמואל מודה הוא דמה שעליה ממש ומה שעליה דאלמנה אין שמין אבל המונחין בקופסא שמין. והא דתנן כותיה היינו לומר דבעל מקני לאשתו מה שהיא לובשת לאפוקי דרב דאמר אפי' מה שהיא לובשת שמין אבל האי כדיניה והאי כדיניה כל לגבי נפשיה לא מקני המונחים בקופסא. ולגבי אחריני מקני לה הכל וכדכתיבנא ופסקינן בגרושה כדפסיק שמואל באלמנה. וזה נראה לי ליישב הלשון והסוגיא. ומצאתי ספר מלשון רבינו יונה ז"ל שכתב בפירוש ההלכות וז"ל רב אמר שמין מה שעליה כלומר כשהאלמנה תובעת כתובתה מן היתומים שמין לה הבגדים שלובשת שעשה לה בעלה עד כאן ודכוותה בגירושין. אין שמין לה מה שלובשת וכן נראה ממה שכתב הריטב"א ז"ל ומיהו אינם יכולין לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ע"כ. ואי איתא דאפי' על המונחים בקופסא אמרינן הוה ליה לפרושי דהנ"מ במה שהיא לובשת אינם יכולין לסלקה במעות דאיכא טעמא שלא יפשיטוה ערומה אבל בשאר בגדיה המונחים בקופסא מצו לסלקה בזוזי אלמא משמע דעל מה שהיא לובשת אנו באים לדון. ודוחק הוא לומר דאפי' על הבגדים המונחים בקופסא שייך טעמא דלא יפשיטוה ערומא. וכן נראה ג"כ מלשון רבי ישעיה ז"ל בפסקיו וז"ל שמין מה שעליה פי' כשהיא באה לגבות כתובתה שמין לה הבגדים שעליה בפרעון כתובתה ושמואל אמר אין שמין דמשעה שנעשו לה זכתה בהם במתנה והשחקים שלה עד כאן. משמע בהדיא כי על השחקים אשר עליה אנו דנין ולא על הבגדים החדשים המונחין בקופסא. ומצינו למדין לפי שטה זו דכל לגבי אחרים כגון בעל חוב או המקדיש נכסיו מקני לה אפי' המונחים בקופסה ואין בעל חוב וגזבר גובה מהם. אבל לגבי נפשיה גבי אלמנה לא מקני לה מידי דקי"ל כרב ולגבי גרושה מקני לה מה שעליה דוקא כדי שלא תתבזה והוא עומד ורואה אע"ג דלמשקל ולמיפק לא יהיב לה. ובזה תירצנו תפיסת הר"ז ז"ל. ואם לבשה בגדי שבת ויו"ט בשעה שבאת לב"ד תלוי במחלוקת לדעת הרא"ש ובעלי שטתו נוטלת הכל בלא שומא. ולדעת הרמב"ם ז"ל שמין אותם לה. וכן ראוי לדון דאתריה דמר הוא וכדכתיבנא. ותו דאפקינן ממונא בפלוגתא לא מפקינן. ותו דהויא מלתא מציעתא בין סברת הר"ז ז"ל ובעלי סברתו דאמרינן דכי היכי דשמין לאלמנה שמין לגרושה. ובין סברת הריא"ף ז"ל ובעלי שטתו דפסקי דאין שמין לגרושה ומה שהיא לובשת מבגדי החול עבידנא כהריא"ף ז"ל. ובמה שמונח בקופסא או בגדי שבת אע"פ שלובשת אותם עבדינן כר"ז הלוי ז"ל ושמין לה. ולא תטעה בדברי לומר שאני פוסק כרז"ה ז"ל במקום הריא"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אלא כהרמב"ם ז"ל אני פוסק לפי עדות הרשב"א והר"ם ז"ל אלא אני אומר כי פסק זה הוא קרוב לסברת הרז"ה ז"ל יותר ממה שרצה לפסוק מאריה דעובדא שלא לשום לגרושה אפילו בגדי שבת המונחים בקופסא שהוא מן הקצה אל הקצה מסברת הרז"ה ז"ל ור"י ז"ל כ"ש אם תאמין למה שכתב הר"ר יוסף קולון נהגו לפסוק כהריא"ף במקום שאין התוספות חולקין. וכן נמצא במרדכי וכבר כתבנו לעיל בשם המרדכי שכתב בשם ר"י שאלמנה וגרושה שוין הם ועדיין אני מסופק אם הוא ר"י בעל התוספות לפי שלא מצאתי אותו בתוספות בכתובות ולא בקמא במקומו ואפשר שהוא במקום אחר. ומ"מ אין אנו צריכין לכל זה כי כהרמב"ם ז"ל יש לנו לפסוק וזה ברור מאד. עוד נ"ל דאם לבשה הגרושה בגדי שבת ובאה לב"ד ורצה הבעל לסלקה בזוזי הדין עמו דליכא הכא טעם דלא יפשיטוה ערומה דבשלמא אלמנה דשמין לה אפילו מה שעליה אינו בדין שיפשיטוה ערומה אבל גרושה דבגדי חול מיהא אית לה מצי מסלק לה ותלך לביתה ותפשיט בגדי שבת ותלבש בגדי החול ולא תפשיט מערומיה. והנראה לעניות דעתי כתבתי: