שו"ת רדב"ז/אלף קלח
אלף קלח[עריכה]
שאלה שאלת ממני ידיד נפשי על חולה שאמר צריך אני לתרופה פלונית שיש בה חלול שבת ורופא אומר אינו צריך והוא חולה שיש בו סכנה אלא שתרופה זו שאומר עליה אומר הרופא שאינו צריך לה ודמית לאותה שאמרו ביום הכפורים חולה אומר צריכני לאכול אפילו ק' רופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו והכא נמי לא שנא דלב יודע מרת נפשו. ויש מקצת נבונים שאמרו דלא דמיא כלל דבשלמא גבי אכילה שייך למימר שפיר לב יודע מרת נפשו אבל לגבי שאר תרופות אין החולים בקיאים בחולי שלהם ולבקיאים שומעים ולא לחולה ואע"ג דקי"ל ספק נפשות להקל אין כאן אפילו ספק ולא מחללין וסייעו את סברתם זו ממה שלא הוזכר דין זה בשבת אלא לגבי יום הכפורים משמע דלגבי שאר חלול אין הדין כן ורצית שאודיעך דעתי בזה: תשובה אותם שאומרים דאין מחללין על חולה שיש בו סכנה בזמן שאומר צריך אני אפי' שרופא אומר אין צריך מקילין בפיקוח נפש דאין רוח חכמים נוחה מהם שאמרו הנשאל הרי זה מגונה והשואל כאלו שופך דמים. ומה שהוצרכו לדמותה להאי דיוה"כ אין אתה צריך לזה שהרי בשבת פ' מפנין גרסינן נהרדעי אמרי חיה שלשה שבעה ושלשים. שלשה בין אמרה צריכה אני ובין אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת. שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה אינה צריכה אין מחללין עליה את השבת הא סתמא מחללין. שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת ופסקה הריא"ף ז"ל וכל הפוסקים. הא קמן דחיה מפני שהיא חולה שיש בו סכנה משלשה ועד שבעה בסתמא מחללין וכ"ש אם אמרה צריכה אני כדאמרינן לגבי אכילת יוה"כ וכ"ת דהכא עסקינן בשאין שם רופא אבל יש שם רופא ואמר שאינה צריכה לעולם אימא לך דלא מחללינן וכן פירשה הרמב"ן בשאין שם חכם ורופא. הא ודאי ליתא דעד כאן לא אמרה הרב ז"ל אלא להיכא דאמרה איהי לא צריכה אבל היכא דאמרה צריכה אני לה שומעין ולא לרופא ואדרבא ממקום שבאת יש להוכיח מ"ש וז"ל ודוקא בשאין שם חכם ורופא אבל יש שם חכם ורופא ואומר אינה צריכה שומעין לה ולהם ע"כ. משמע משום דשניהם אומרים אינה צריכה אבל אם אחד מהם אומר צריכה אע"פ שהאחד אומר אינה צריכה מחללין וזה מוכרח שם. וא"ת שאני הכא דהוי בתוך ג' ימים דאיכא סכנתא טפי אבל בשבעה או בשאר חולים לא אמרינן הא לא קשיא כלל. חדא שלא חלקו ז"ל בכל חולי שיש בו סכנה. ותו דליכא בין ג' לשבעה אלא שבג' אם אמרה היא והרופא אינה צריכה שומעין. ובשבעה אם אמרה היא לבדה איני צריכה שומעין לה לפי שאינה מסוכנת לאותם דברים שרגילות חברותיה לעשות לה ואפשר שיכולה להמתין. וכן כתב הרמב"ן ז"ל אבל היכא דאמרה צריכה אני אין חלוק בין שלשה לשבעה. עוד נראה לי שיש חילוק אחר שבתוך ג' היא שותקת וחכם רופא אומר אין צריך (לא) מחללין. אבל בשבעה אם שותקת וחכם רופא אומר אין צריך לא מחללין. ותו דהרב הנזכר כתב וזה לשונו אבל שלשים אפילו אמרה צריכה אני כיון שאנו יודעים שאין לה חולי אחר וגם היא אינה אומרת כן הכל בקיאים דמשום לידה אין לה סכנה לאותם הדברים שהיתה רגילה בהם. ותידוק מיניה דאם אמרה שיש לה חולי אחר או שאנו יודעין שיש לה חולי אחר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת דאין חילוק בין יולדת לשאר חולאים שיש בהם סכנה וכי היכי דיולדת אם אמרה צריכה אני אפי' שיש שם חכם ורופא שאומר אינה צריכה לה שומעין ה"ה והוא הטעם לשאר חולאים דלב יודע מרת נפשו דאע"ג דרוב חולים אינם בקיאין בחולי שלהם יש מקצת שבקיאים ושמא זה מן המיעוט וספק נפשות להקל ולא הלכו אחר הרוב בפקוח נפש. ועד כאן לא אמרינן דאין רוב חולים בקיאין בחולי שלהם אלא לענין אם אמר החולה איני יודע והרופא אומר אין צריך אבל אם אמר החולה צריך אני לו שומעין וכדכתיבנא. עוד יש ראיה ממה שהוכיח המרדכי הא מסקנא דיומא בשבת פרק מפנין משמע דחלול שבת ואכילת יוה"כ כי הדדי נינהו. עוד ראיה מלשון רבינו תם ז"ל שכתב וז"ל וכי חולים נביאים הם בקיאין הם אך כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יוה"כ ואומר צריך אני ואינו יכול לסבול מחמת החולי מאכילין אותו ואפי' סבורים החולים שאינם מסוכנים וכו'. הרי שהשוה שבת ליוה"כ ושבת בכל גוונא משמע בין לשחוט ולהאכיל בין לעשות לו שאר תרופות. עוד כתב צא ולמד מחיה ועוברה ומקיז דם ונצטנן שהתירו לו לעשות מדורה אפי' בימות החמה אעפ"י שאינו סבור למות בכך ואם שמואל רופא היה ג"כ חכמים ידעו ברפואות קצת ואמרו לב יודע מרת נפשו ואם מיתה דוקא כל אדם בקיאין בכך וחזור בך וכו' עיין בהגהה במרדכי פרק מפנין. והנה רבינו תם ז"ל התיר אפילו שאין החולה סבור למות כ"ש בזמן שאומר הוא צריך אני לתרופה פלוני ואם לא יעשו אותה אמות אפילו רופא אומר אין צריך ודאי מחללין. עוד יש ראיה דיולדת סומא מדליקין לה את הנר ליתובי דעתה כל שכן אם אומרת צריך אני ולא יעשו שתטרף דעתו עליו וזה ברור. עוד יש ראיה מלשון הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם וז"ל פי' מכה של חלל דאמרינן אינה צריכה אומד לומר שאפילו שאין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהן יפין לחולה ומחללין שבת ואין נשאלין כלל. אבל כשיודעין ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חלול ודאי אסור לעשות לו וכ"ש בחולה או רופא אומר אינו צריך דאין מחללין לעולם אעפ"י שהיא מכה של חלל הא במכה שאינה של חלל נשאלין בבקי או בחולה ואין מחללין עד שיאמר אחד מהם צריך הוא לחלול זה או שיעשה אצל אחד מהם ספק נפשות ע"כ. משמע דנשאלין בחולה אם אמר שצריך אני מחללין ועושין כל מה שרגילין לעשות לאותו חולי ואעפ"י שהרופא אומר אין צריך. וכלל גדול יש בידי שהשבת דחויה היא אצל חולה שיש בו סכנה אבל לא הותרה שבת אצל החולה ולא אמרינן כחול הוא אצלו כי היכי דאמרינן יו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ונ"מ שמותר לעשות לחולה שיש בו סכנה הדברים שנוהגין לעשות לאותו חולי בחול אבל אין עושין לו דברים שאינן רגילין לעשות לאותו חולי אלא על פי חכם רופא שאמר שצריך. ומעתה אין צריך לומר אם התרופה ששאל החולה היא מהדברים שרגילין לעשות לאותו חולי דפשיטא דלחולה שומעין ולא לרופא אלא אפילו אינו מהדברים שרגילין לעשות שומעין לחולה משום לב יודע מרת נפשו. ומכל מקום מודה אני שאם החכם הרופא אומר שהתרופה ששאל יזיקהו שומעין לרופא ואפילו בחול דכיון דטעמא הוי משום סכנה מאי חזית דסמכת אחולה אדרבה סמוך ארופא דבקי טפי ויבוא לידי סכנה יותר אם יעשו לו אותה תרופה. ומהטעם שכתבתי למעלה שדחויה הוא שבת אצל חולה ולא הותרה אצלו העלה הרשב"א ז"ל בתשובה שאם יש נבלה מאכילין אותו ולא שוחטין לו בשבת. גם העלה שאם יש מאכל חם ויפה שראוי לחולה שיש בו סכנה בזה אין מחללין לבשל לו תבשיל אחר. אבל אם אין שם מאכל הראוי לחולה מחללין ושאלו ממנו ז"ל יולדת תוך שלשה שהיא אוכלת מאכל בריאים ואומרת שדי לה במה שנשאר ממה שבישלו בערב שבת. והשיב ז"ל דמחללין ומבשלין לה אפילו אמרה איני צריכה: הכלל העולה מדברי אלה דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין בתרופה אלא שיש חילוק שאם אמר צריך אני לאכול אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו. אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אמר שאותה תרופה יזיקהו שומעין לרופא משום סכנת חולה ואפי' בחול. אבל אם אמר חולה צריך אני לרפואה פלונית ורופא אומר אינו צריך לה אבל לא יזיקהו שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו וכ"ש אם הרופא אומר אינו מסוכן אצל אותה תרופה אבל תועילהו דודאי מחללין ואפילו את"ל דספיקא הוי ספק נפשות להקל ואפילו ספק ספיקא. והנראה לעניות דעתי כתבתי: