שו"ת רדב"ז/אלף קלו
אלף קלו[עריכה]
שאלה אל הנבון ומעולה כ"ר שמואל ן' ווירג"ה יצ"ו ברודש. שאלת ממני ידיד נפשי אפרש לך דבור אחד בתוספות בשבועות פרק כל הנשבעין וזה לשונו. אי הכי אפי' עבר זמנו נמי אע"ג דאין שייך כאן אא"ב אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואע"פ שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא אי הכי עד כאן לשונו. וכתב שהוא קטן הכמות ורב המבוכה ואני מודה שהוא מקום עיון שהרי כל המפרשים פירשוהו באא"ב לאוקמתא דרב נחמן דמשום כדי חייו דשכיר כאשר אני עתיד לבאר בע"ה. ואם כן צריך לעיין למה גם הם לא פירשוהו באא"ב כבשאר המקומות. עוד צריך עיון אם הם ז"ל מודים באי הכי הראשון דאמרינן אי הכי אפי' קצץ נמי שיש בו אא"ב כאשר משמע פשט דבריהם שתפסו הדבור באי הכי האחרון משמע מודים הם בראשון. או דילמא גם בראשון חלוקים וצריך טעם למה לא פירש כן באי הכי הראשון. או דילמא לא היו גורסין אי הכי ברישא אלא הכי גרסינן אפילו קצץ נמי. וכך תפסו בדבור למעלה. עוד צריך לדקדק שכתבו שעדיין לא פירש שום טעם אם הוא נתינת טעם לאין לחוש כדמשמע המשך הלשון או דילמא הוא נתינת טעם למה לא נפרש אותו באא"ב כבשאר מקומות כדמשמע הענין. ואם יש עדיין דקדוקי דברים הכל יתבאר בע"ה כשאפרש הדבור. והנה ראיתי לכתוב לך כל הפירושים אשר ראיתי למפרשים ז"ל בזה ואכתוב על כל אחד מהם הדוחק שיש בו ומתוך כך יתבאר טעם התוספות שלא רצו לפרש אותו באי א"ב. ועוד אכתוב לך מה שחדשתי אני בזמן הבחרות שקרינו מסכתא זו הר"ן ז"ל כתב בפי' ההלכות (אי) [הכי] אא"ב משום כדי חייו דשכיר הוא דשדיוה אשכיר משום הכי בקציצה לא תקנו שישבע ויטול מפני מחלקותם של בע"ה ושכיר בקציצה אינו אלא דבר מועט ששכרן של פועלים ידוע הוא ומאי דכפר ליה בעל הבית ליכא למיחש לכדי חייו אלא אי אמרת וכו' אי הכי אפי' עבר זמנו נמי הכי פי' אא"ב דהא דשדיוה אשכיר היינו משום כדי חייו ולא משום טרדא משום הכי אמרינן דעבר זמנו אינו נשבע ונוטל דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו אלא לדידך דאמרת וכו' וקשיא לן עלה טובא דמה לי כל חייו ומה לי מקצת חייו דמי לא עסקינן דשכיר זה מזונותיו מצומצמין ויש לו טיפול ואם לא יתן לו כפי מה שקצץ נמצא מת הוא ובניו. ותו דקאמר אין ביניהם אלא דבר מועט. והתניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא א' והלא יש ביניהם על חד תרין נמצאו חייו תלויין גם בקציצה. ותו דשכרן של פועלים אלו ידוע דבזמן דאיכא מלאכה מרובה יקרי פועלים ובזמן דאיכא מלאכה מועטת זילי אגירי וזה מפורסם במקומות הרבה בגמ' ומעשים בכל יום אנו רואים בעין כן. ותו דכתב דאחר זמנו אין בו כדי חייו וזה דבר זר מאד בעיני. דממה נפשך אם לא אכל כלל באותו יום נמצא מת ביום השני ברעב ואם הקיף מן החנוני ואכל צריך לתת לו שכירותו של יום זה ונמצא שיש בו חייו בין בזמנו בין לאחר זמנו כי אל שכירותו הוא נושא את נפשו ועליו הוא סומך בין בזמנו בין שלא בזמנו. ותו דהשתא ומה אם בתוך זמנו דליכא למחשדיה לבעל הבית דעבר בבל תלין שדיוה שבועה אשכיר עבר זמנו דאיכא למחשדיה דעבר על בל תלין לא כל שכן שהיה ראוי לתקן שישבע שכיר ויטול אפי' תימא דליכא כולי האי כדי חייו אחר זמנו כתוך זמנו. וכי תימא אדרבה זיל לאידך גיסא חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין הא ליתא ודאי דאי ידע האי טעמא לא תיקשי ליה לטעמא דאדם טרוד בפועליו דבהאי טעמא מתר' לה חזקה אין בעל הבית עובר וכו'. וליכא למימר דידע להאי טעמא וסמיך אקושיא דלקמיה והא אמרת בעל הבית וכו' דסוף סוף בקושית אי הכי ליכא אי אמרת בשלמא. ותו דמקשו ז"ל האי דאמרינן עקרוה מבעל הבית ושדיוה אשכיר והא עדיין לא נתקנה שבועת היסת. וכיון שכפר בכל אין כאן שבועה ומאי עקרוה. ותירצו ז"ל שראו חכמים שיש לתקן כאן שבועה שלא ילך העני בפחי נפש כיון שמסר נפשו על שכרו והיה להם לתקן על בעל הבית שישבע ולא ישלם כעין שבועה של תורה ומשום כדי חייו של שכיר עקרוה מבעל הבית ושדיוה אשכיר ולתירוץ זה הסכימו רוב המפרשים והר"ן מכללם ומדבריהם למדתי שהשבועה שהיתה על בעל הבית היא בעצמה שדיוה אשכיר וכי היכי דאם היה נשבע בה היה נשבע בין תבעו בזמנו בין תבעו לאחר זמנו כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש הכי נמי השתא דשדיוה אשכיר לא שנא תוך זמנו ולא שנא לאחר זמנו היה ראוי להם לתקן שישבע שכיר ויטול ואם כן קושיין אפי' לאוקמתא דכדי חייו. ונראה לי שהר"ן ז"ל הרגיש בקושיא זו וכתב שלא ילך השכיר לעתותי ערב בפחי נפש ובמחילה לא תקן דבר דמה לי לעתותי ערב מה לי למחר כל זמן שהולך בלא שכירותו הולך בפחי נפש וגם שאר המפרשים כגון [הר"י] ן' מיגא"ש והרשב"א ז"ל שכתבו תירוץ זה לא כתבו אלא כדי שלא ילך בפחי נפש ותו לא. הא קמן שיש כמה דוחקים וגמגומים בשטה זו ולפיכך לא ניחא להו לתוספות לפרש הכי ואפשר שהיה להם קושיא אחרת זולת מה שכתבתי: והריטב"א ז"ל תפס לו דרך אחרת וז"ל אי הכי אפילו קצץ נמי פירוש אי אמרת בשלמא טעמא משום כדי חייו בלחוד איכא למימר דדיו שתקנו לו כן היכא דפליגי אפרעון דהוי מילתא דשכיחא. אבל כי פליגי בקציצה דלא שכיחא לא עבוד ליה תקנתא. אבל השתא דאמרת דאיכא נמי טעמא דבעל הבית טרוד בפועליו שמא אפילו בקציצה נמי נתקון. ועד"ז מתפרש אידך דפרכינן בסמוך אי הכי עבר זמנו נמי דבשלמא אי טעמא משום כדי חייו כיון דעבר זמנו ולא תבעו לא תקון ליה רבנן. אבל אי טעמא דבעל הבית טרוד בפועליו הוא אפילו עבר זמנו נמי ע"כ. וכתב ז"ל סמוך לזה ונראין הדברים דהשתא לא עקרינן טעמא לגמרי אלא דהדרינן לומר דלאו משום כדי חייו בלחוד הוא דשדיוה אשכיר אלא משום דאיכא נמי הא דבעל הבית טרוד בפועליו הוא עכ"ד. ולשון אלא הוא דחוק לפי שטה זו ואין זה מקום להאריך בו כי זה תלוי בדקדוק סוגית הגמרא אבל למאי דאתיין עלה לא נפקא מינה מידי. אלא דקשיא לי דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כי אין אדם מעיז פניו לגמרי לכפור בכל והיכא דבהע"ב אומר נתתי ושכיר אומר לא קבלתי דחד מינייהו כופר בכל ומעיז בפניו אמרת דהוי מילתא דשכיחא וכי פליגי בקציצה דחד מינייהו אומר שתים קצצתי לך ואחד אומר שלש הוי מילתא דלא שכיחא אע"ג דאינו מעיז לגמרי שאינו כופר בכל. ותו היכא דפליגי על כל השכירות דאיכא למימר חד מינייהו ודאי משקר הוי מילתא דשכיחא. והיכא דפליגי בקציצה דאיכא למימר תרווייהו חושבין לומר אמת שזה אומר שנים קצצתי וזה אומר שלשה קצצת. דאיכא למימר דהכי הוה עובדא דשכיר אמר שלשה ובעל הבית אמר שתים ואחר כך אמר תבא ותעשה המלאכה ועשה סתם בעל הבית חושב על שתים ושכיר חושב על שלש ואתה קורא לזה מילתא דלא שכיחא: