שו"ת רדב"ז/אלף עז
אלף עז[עריכה]
שאלה ראובן גרש את נשיו ואח"כ שדך אשה ונשאה על תנאי זה וזה לשון התנאי בשטר השדוכים ועוד התנו ביניהם שיהיו נשיו שגרש אסורות עליו בהנאת תשמישן לדעת הכלה ולדעת אביה ואמה וכל זה בקנין שלם וכו'. וזה לשון תנאי הכתוב בשטר הכתובה. גם קבל עליו שלא ישא אשה אחרת עליה עד שיפרע לה כל מה שהוא חייב לה בשטר זה ויפטרנה בגט כשר. ועוד התנו ביניהם שיהיו נשיו שגרש אותן אסורות עליו בהנאת תשמישן כאמו ואחותו ואיסור תשמיש נשיו כמו שזכרנו למעלה ?הן לדעתה ולדעת אביה ואחיה וכו'. ועתה טוען אבי הבת בהרשאת בתו שראובן קדש את נשיו המגורשות ומתייחד עמהן ולא קיים תנאו וכיון שכן שיתן לבתו כתובתה ויפטרנה בגט כשר. וראובן טוען שלא בטל את תנאו שהרי לא נשא אלא קדש בלבד וקדושין לחוד ונשואין לחוד. ואינו מחוייב להוציא את זו עד שיכנוס את נשיו וישא אותן או אחת מהן. גם בענין האיסור טען שמה שכתוב בשטר הכתובה הוא עיקר כיון שהוא מעשה אחרון וההיא שעתא מתחייב בכתובה ובשטר הכתובה כתוב כאמו ואחותו והוי מתפיס בדבר האסור ואינו כלום ואפי' שאלה אין צריך לפי שראובן תלמיד חכם. ועוד טען אבי הבת שמאחר שאינו רוצה לגרש את בתו שיקיים תנאו ויאסור את גרושותיו עליו כראוי ושלא יתייחד עמהן שבתו אינה יכולה לסבול זה שעל תנאי זה נשאת לו. טען ראובן שאינו רוצה לקבל על עצמו תנאי אחר יותר ממה שכתוב בשטר כתובתה. יורה המורה הדין עם מי וכדת מה לעשות: תשובה הדין עם ראובן במה שטען דקדושין לחוד ונשואין לחוד דלכמה דברים חלוקה מקודשת מנשואה ואפי' לענין הבא עליה ובלשון בני אדם נמי לא קרו לקדושין נשואין והנודר הנאה מהנשואות מותר במקודשות ואפי' תימא דאיכא ספקא מ"מ יד בעל השטר על התחתונה. ובנ"ד סברא הוא דאין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה וזו אם היא מתקנאת בקדושין לבד בטלה דעתה אצל כל הנשים. והדין עם ראובן ג"כ במה שטען שאין רוצה לקבל על עצמו יותר ממה שכתוב בשטר הכתובה וזה פשוט מאוד. אבל במה שטען שאינו רוצה לאסור נשיו עליו בזה איני רואה את דבריו מכמה טעמים. חדא שכיון שכתוב בשטר השדוכים שיהיו נשיו אסורות עליו בהנאת תשמישן על סמך אותו תנאי נכתבה הכתובה ומה שהוסיפו לכתוב כאמו ואחותו אין זה כמתפיס אלא כמוסיף או שנתכוון להטעותם ולא הועיל כלום. ותו דעד כאן לא אזלינן בתר שטר הכתובה שהוא עיקר ואחרון אלא בזמן דלשון הכתובה סותר לשון שטר השדוכין בהדיא. אבל בנדון דידן אין סתירה כלל. ותו כיון שתלה בדעתה ודעת אביה ודאי כי דעתם היה להחמיר באיסור בכל צדדי החומרה. ואע"ג דכתב הר"ן ז"ל בריש שבועות דאפי' אם פירש הנדר אם תלאו בדבר האסור אינו נדר והכי משמע מהא דתניא הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כיום שמת בו אביו וכו' וטעמא שתלאו בדבר הנדור אבל אם תלאו בדבר האסור אינו נדר מ"מ בנדון דידן כיון שתלה בדעתה ובדעת אביה דעתם הוא להחמיר וכדכתיבנא וכ"ש שהלשון הכתוב בשטר השדוכין מסייע לזה. לפיכך אם ירצה ראובן לקיים אשתו זו יקיים תנאו ויאסור גרושותיו עליו כראוי. ואם לא ירצה יגרש את אשתו זו ויתן לה כתובתה. והנראה לע"ד כתבתי: