שו"ת רדב"ז/אלף עו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אלף עו[עריכה]

שאלה ראובן ואשתו שהיו במחבואה ואין שם אדם לשמשם וחלתה והיא נדה אם יוכל בעלה ליגע בה כגון להשכיבה ולהקימה ולעשות צרכיה ואם הוא רופא אם יוכל למשש לה הדפק ואם הוא אומן אם יכול להקיז לה דם ואם יש חילוק בחולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה: תשובה לכאורה היה נראה דדבר זה אסור ואפי' ליגע בה באצבע קטנה וכן השיב מהר"ר ישראל בתשובה בספר תרומת הדשן וחלק ז"ל בין חלה הוא לחלתה היא דאם חלה הוא מותר לפי שתשש כחו ואינו בא לידי עבירה. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה וז"ל דאם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו ובלבד שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה ע"כ. אבל חלתה היא אסור לשמשה שמא יצרו יתגבר עליו ויבא לידי עבירה והיא לא תמנענו שהרי תשש כחה. והשתא ניחא הא דמשמע איפכא בפ"ק דכתובות כאן באבלות דידיה ואסור כאן באבלות דידה ושרי כיון שהיא בכחה לא תשמע אליו. וכן כתב בשם אחד מן הגדולים דאשה חולה ובעלה רופא שאסור למשש לה את הדפק. ולפי עניות דעתי אין הדברים אמורים אלא בזמן שאין לה מי שישמשנה אלא הוא דמחייבין ליה לשכור לה אשה שישמשנה ואם חלה הוא לא מחייבין לה לשכור מי שישמשנו ודייקינן לה דקאמר דאם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו לו אין מי שישמשנו אבל לאחרים יש. ודכותה אסר מהר"ר ישראל וז"ל השאלה ששאלו מלפניו ז"ל אשה שהיא חולה ורצה בעלה ליגע בה וכו' משמע שמרצון רצה ליגע בה אבל בנ"ד שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה וכי יניחנה שתמות אין זה דרכי נועם. וא"ת הרי ערוה וכל אביזרהא אמרינן ימות ואל יעבור מההיא עובדא דההוא דהעלה לבו טינא. לא קשיא כלל דהתם בא החולי מחמת העבירה ולפיכך ימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר. אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה ואפי' חולי שאין בו סכנה אני אומר שמותר כיון שאי אפשר אלא בו שהרי אין הרפואה תלויה בעשיית האיסור וחששא רחוקה היא שיבא עליה מכמה טעמי חדא כיון שהגיע חוליה עד שצריך אחר להשכיבה ולהקימה אין אדם מתאוה לה כי אין אדם מתאוה אל המתה. ותו כיון שהיא חולה ויש לה חולשה לא תניחנו ולא חיישינן שמא יבא עליה באונס. ותו דאפי' הנכרים מרחיקין את הנדה כ"ש ישראל הקדושים וכ"ש מיתה וחולה. ותו דאין זה דרכי נועם שאפי' שאין לה סכנה עכשיו אפשרי קרוב הוא שע"י שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבא לידי חולי שיש בו סכנה. אבל מודינא שלא ירחוץ פניה ידיה ורגליה שהם דברים של חיבה ביותר ואם היא מסוכנת אצל הרחיצה אפשר לו להשליך מים על פניה ידיה ורגליה ואם אי אפשר אלא ברחיצה ממש מותר שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ולא דמיא להך עובדא כדכתיבנא לעיל. ואם לאו דמסתפינא אמינא דיותר קל הוא רחיצת פניה וכו' מרחיצת פניו כיון שכך דרכה בזמן שהיא טהורה חיישינן שמא יתגבר יצרו עליו אבל הוא אין דרכו לרחוץ פניה וכו' ולפיכך לא יתגבר יצרו עליו. וכ"ש שאם היה בעלה רופא ואין שם אלא הוא שמותר למשש לה הדפק. ואומן להקיז לה דם נמי מותר דבאומנותיה טריד: שוב מצאתי ששאלו להרשב"א ז"ל באשה חולה ואין בה סכנה ובעלה רופא ויש שם רופאים אחרים. והשיב ז"ל דבר זה אסור ונתן בה שני טעמים חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לנכרי אבל שבות אחר לא אפילו שאיסור קורבה הוי דרבנן. ותו כיון שיש שם אחר אפשר באחר ולדעתי עיקר איסורו הוא מטעמא בתרא דאי מקמא כיון שאין שם אחר דילמא תמות והוא לא יכיר מה היא צריכה וכ"ש בנדון דידן כיון שצריך אחר להקימה ולהשכיבה שיכול למשש לה הדפק הואיל ואין שם אחר ומודה הרב ז"ל בכיוצא בזו. והנראה לעניות דעתי כתבתי. שוב ראיתי שכתב בעל ספר כפתור ופרח כן וז"ל מותר למשש הדפק לאשתו נדה אפי' בחולי שאין בו סכנה אפי' שיש שם רופא אחר אלא שאינו בקי בזה מטעמא דאמרינן בעבידתיה טריד כדאמרינן גבי מרביע מין במינו שמותר להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד וליכא פריצותא דלא אסרה תורה אלא קריבה המביא לידי ערוה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה. גם הטעם הראשון שכתב הרשב"א ז"ל רוב פוסקים חלוקים עליו הריא"ף והרמב"ם ז"ל מכללם שכתבו שכל חולה שאין בו סכנה מותר ע"י מלאכה שאינה גמורה אפי' ע"י ישראל. והרא"ש ז"ל נסתפק והרמב"ן ז"ל התיר ע"י שנוי ואיסור קריבה ודאי מדרבנן היא דאי מן התורה אפי' בשאר עריות נמי ואם אי אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה שאסור ליגע בבתו או באחותו ואין סברא לחלק בין איסורי שבת לשאר איסורין דרבנן שהרי בישולי עכו"ם מותר לחולה שאין בו סכנה. כללא דמלתא דבנדון דידן כ"ע מודו דמותר וכן אם יש בה חולי של סכנה. אבל אם אין בה חולי של סכנה אם יש שם רופאים אחרים בקיאים כמו בעלה ראוי לסמוך על הרשב"א שהחמיר. אבל אם אין שם בקיאים כמו בעלה מותר: