שו"ת רדב"ז/אלף עג

שאלת ממני אודיעך דעתי במקדש בחלת האור אם היא מקודשת או לא:

תשובה תנן המקדש בתרומות ומעשרות וכו' ואפילו ישראל מקודשת וכבר ידעת דחלה נקראת תרומה דכתיב חלה תרימו תרומה וא"כ בכלל מתניתין הוי המקדש בחלה ומדלא פריש תנא בתרומה טהורה משמע דבין אם קידש בתרומה טהורה בין בטמאה מקודשת ואע"ג דתרומה טמאה לשריפה קיימא. וטעמא דמלתא דאין תרומה טמאה אסורה בהנאה שהרי ראויה היא לכהן להסיקה תחת תבשילו וליהנות בה בשעת שריפתה והיינו דתנן אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט והוא שמן תרומה שנטמא דקאי לשריפה וילפינן לה מקרא דכתיב יהיה לך אפי' להסיקה תחת תבשילך וה"ה והוא הטעם לחלה טמאה דמהאי טעמא קיימא לשריפה מפני שהיא טמאה שכולנו טמאי מת אנו. הילכך אם היה כהן המקדש בחלת האור פשיטא דמקודשת שהרי ממונו הוא כמקדש בעצים שהיא מקודשת וכגון דאית בה שוה פרוטה להסקה ואם הוא ישראל המקדש בחלת האור למאן דפסק דטובת הנאה ממון הרי היא מקודשת דאית ליה בה טובת הנאה לתת אותה לכהן זה להסיקה תחת תבשילו שנמצא נהנה מן התרומה (והיא אסורה לזרים אפילו בזמן שהיא טמאה) ולמאן דפסק טובת הנאה אינה ממון דאינה מקודשת דלא מידי יהיב לה ואפילו היא כהנת בשעה שקדשה ישראל נפסלה מלאכול בתרומה ולא יהיב לה מידי דחזי לה וראוי להחמיר לחוש לשני הפוסקים ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם. כללא דמלתא כל הטעון שריפה או קבורה מפני שהוא מאיסורי הנאה אינה מקודשת דלאו מידי יהיב לה וכל הטעון שריפה מפני שנטמא כגון חלה ותרומה ובכורים המקדש בהם מקודשת. וא"ת הרי קדשים שנטמאו דטעונים שרפה מפני שנטמאו וקיימא לן המקדש בפגול ונותר וטמא אינה מקודשת. הא לא קשיא דבשלמא קדשים איסורי הנאה נינהו שהרי מועלין בהן וזריקת דמן מתירתן וכיון שלא נזרק דמן באיסורייהו קיימי אבל תרומה מותרת היא בהנאה וק"ל. ואם היה ישראל שנפלה ליה חלה מבית אבי אמו כהן ממונו הוי לקדש בו את האשה שהרי יכול למוכרה לכהן אחר להסיקה תחת תבשילו והכי איתא בפ' האיש מקדש עיין שם. והנראה לע"ד כתבתי:

(התשובה הזו נשמטה מחלק לשונות הרמב"ם והשגתי אותה כאן)

שאלת על מה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' חמץ ומצה ומה היא השבתה האמורה בתורה וכו' מה סברתו של הרב אי בדיקה מן התורה או ביטול או תרווייהו בעינן ואיך יתפרש לשון בעל מגיד משנה על זה הלשון של הרב ז"ל. עוד שכתב ז"ל פ"ה ה' מיני דגן אלו אם לשין במי פירות בלבד בלא שום מים לעולם אין באין לידי חימוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפחה בצק אין חייבין עליהםכרת שאין מי פירות מחמיצין אלא מםריחין. וקשיא רישא לסיפא דמרישא משמע דאין באין לידי חימוץ ואפילו נוקשא לא הוי דהא כתב דאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין. וסיפא משמע דאין חייבין עליהם כרת אבל חמץ נוקשא הוי. עוד כתב בפ' הנזכר וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים לבד לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני. והרי הוא ז"ל כתב שמי פירות אין מחמיצין כלל והיכי תיסק אדעתך לומר שאיסורו משום חמץ עד שהוצרך לומר [לא] משום חמץ. עוד כתב בפ"ו מצה שלשה במי פירות יצאו בה ידי חובתו בפסח אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שביארנו ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו וקשה כיון דמי פירות כולם אין מחמיצין האיך יצא ידי חובתו בפסח והא קייל"ן דבר הבא לידי חימוץ אדם יוצא בו משום מצה ודבר שאינו בא לידי חימוץ אין אדם יוצא בה משום מצה:

תשובה כבר ידעת כי השבתת החמץ רבו בו הדעות יש מי שסובר דאין מן התורה אלא בדיקת חמץ לבד והכי משמע פשטא דסוגיא דפסחים ויש מי שסובר דאין מן התורה אלא ביטולו לבד מדאפקיה רחמנא בלשון תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו. אבל השטה הנכונה שהסכימו עליה האחרונים ז"ל היא שיש בדיקה וביעור מן התורה ויש ביטול מן התורה ויש בדיקה מדרבנן ויש ביטול מדרבנן. כיצד בדק וביער בהכי סגי מן התורה אפילו לחמץ בלתי ידוע דסומכין על החזקות אבל צריך לבטל מדרבנן כדאמר רב הבודק צריך שיבטל וטעמו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה. ויש ביטול מן התורה וסגי בהכי מן התורה אפילו לחמץ הידוע אלא שחששו חכמים שמא לא יוציאנו מדעתו לגמרי ולפיכך הצריכו רבנן בדיקה עם הביטול וכנ"ל שהיא שטת רש"י ז"ל. וקש"ל דאע"ג דסומכין על החזקות הנ"מ בשאר איסורין דעלמא אבל בחמץ בפסח דאיסור כרת ואסור במשהו ורגילי ביה כולי שתא בכי האי לא סמכא התורה על החזקות. ותו כיון דרגיל בו כולי שתא מכניסין אותו בכל מקום ולאו אדעתייהו ואיתרע לה חזקה. ותו דאי ביטול של אחר הבדיקה הוי דרבנן הוי ליה לרב יהודה הכי למימר אעפ"י שבדק צריך לבטל ומדקאמר הבודק צריך לבטל משמע הבודק מן התורה צריך לבטל גם מן התורה. ותו דאי מדרבנן ה"ל לפרושי מדרבנן צריך לבטל. ותו דאמרינן בגמרא מ"ט שמא ימצא גלוסקא וכו' והוצרך רש"י ז"ל לדחוק ויעבור עליה מכאן ולהבא אבל פשטא דמלתא משמע דעבר עליה לשעבר ואי בדיקה סגי מן התורה לא עבר כלל לא בבל יראה ולא בבל ימצא. ואי בביטול לחודיה סגי קשה דהיכי לא חששא התורה שמא לא יוציאנו מרשותו לגמרי והא אמרינן בכל דוכתא התורה ירדה לסוף דעתו של אדם. ותו אי ביטול לחודיה סגי נמצא משקר בברכתו שהוא ביטול ומברך על ביעור חמץ והוה להו לקבוע נוסח אחד למבער ונוסח אחד למבטל וכן מצינו במי שמל את בנו מברך בלמ"ד ומי שמל את בן חבירו בעל. מתוך אלו הדוחקים ועוד דקדוקים בסוגיית הגמ' הוצרך הרב לפרש שטה רביעית דתרוייהו בעי' מן התורה והיינו לשון תשביתו דיבטלו אותו לגמרי כל חד וחד כדחזי ליה חמץ הידוע בבדיקה וביעור שזו היא עיקר השבתתו ושאינו ידוע בביטול בעלמא סגי דודאי כיון דלא ידע ליה גמר ומוציאו לגמרי מדעתו והשתא הוי מימרא דרב יהודה וטעמא דאיתמר עלה כפשטה. ומ"ש בעל מ"מ לא לפרש דברי הרב כתב כן אלא אזיל לשיטת רבותיו וסברת נפשיה כתב. וגדולה מזו בדברי הר"ן ז"ל שהוא מפרש ההלכות ומפרש הסוגיא לפי סברתו ואינו חושש לסברת הריא"ף ז"ל ואינו מפרש דבר אלא רק בסתם ואחד מהם גבי אין משלחין אגרות ביד עכו"ם בשבת. וכדי להפיס דעתך אפרש לך לשון מגיד משנה שיסכים עם סברת הרב ז"ל דמ"ש בביטול בעלמא סגי ליה היינו לחמץ שאינו ידוע דסד"א דלא סגי לבטל גלוסקא יפה דדעתו עילוה אע"ג דלא ידע לה קמ"ל דסגי בביטול בעלמא. ותו דלא עבר עלה בבל יראה ובל ימצא. ומ"ש בדיקת חמץ מדרבנן הוא לחפש אחריו כמו שכתב הרב בסמוך והראשון עיקר. ועל מה שכתב הרב ז"ל ה' מיני דגן אלו אין חייבין עליהם כרת וכו' דבר זה נשאל מלפני הרשב"א ז"ל ואמר שחזר בו בתוך כדי דבור והעיקר הוא שאין מי פירות מחמיצין כלל אלא מסריחין. ומה שאמר (ר"ל) אין חייבין על חמוצן כרת לישנא בעלמא [הוא] וזה תורף דבריו ז"ל בתשובה ולפי דרך זה נ"ל שגם הרב ז"ל לישנא בעלמא נקט כלישנא דר"ל. ואני קשה עלי שיחזור בו תוך כדי דבור ולא ידקדק בלשונו לפיכך יש לתרץ דלדיוקא דידיה איצטריך דטעמא דלא נתן בו מים כל עיקר אבל נתן בו מים אפילו כל שהו אתי לידי חימוץ גמור וחייבין עליה כרת היכא שלא שמרן מחימוץ כשאר עיסות דה"א כיון דרובן מי פירות ניזיל בתר רובא ונהי דחמץ נוקשא הוי חמץ גמור לא הוי קמ"ל מדיוקא דחמץ גמור הוי וחייבין עליו כרת. ומ"ש ג"כ בפרק ה' אסור ללוש ולקטף אלא במים לבד לא משום חמץ כו' הכ"פ אבל אם לש במים ומי פירות או שלש בזה ומקטף בזה אסור לא מפני שהן חמץ שממהרין להחמיץ ואי אפשר לשומרן כדעת קצת. שאני סובר שאין בהם חמץ יותר משאר עיסות דאפשר לשמרן מחמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני. והוי יודע דהא דקאמר ביום הראשון אהור ללוש ולקטף אלא במים בלבד אהנך דלעיל קאי דהיינו דבש וחביריו אבל שאר מי פירות כגון מי תותים מי רמונים מותר ללוש אפילו ביו"ט ראשון דאין זו מצה עשירה אלא לחם ויוצא בה ידי חובתו בפסח וכן כתב בהדיא לקמן בפ"ב. ובמה שכתבתי יתורץ ג"כ מ"ש בפ' ששי מצה שלשה במי פירות וכו' לאו במי פירות לחודייהו קאמר אלא אפרקין דלעיל קאי דקאמר וכן מותר ללוש את העיסה במים ושמן ופי' הוא בשניהם יחד וכן במים ודבש וכן במים וחלב והכא נמי ה"ק מצה שלשה עם מים ומי פירות יצא בה ידי חובתו בפסח דשפיר בא לידי חימוץ אבל ביו"ט ראשון אסור משום דבעינן לחם עוני ולא יצא ידי חובתו בפסח. ודברים ברורים הם לא היה כדאי לשאול עליהם. והנראה לע"ד כתבתי:

[תם ונשלם שו"ת הרדב"ז חלק שלישי ]