שו"ת רדב"ז/אלף ע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במה שנהגו ברוב גלילות ישראל בג' שבתות הסמוכות לט"ב לומר קרוב"ץ זכר לחורבן וחוברו בזה כמה מאורות וקדישין וברכו ונשמת כל חי וכולם ע"ד קינה וזכר לחורבן ויש בהם מחבורי ה"ר יהודה הלוי ור' שלמה בן גבירל ז"ל וזולתם אם יפה הם עושים ואי מבטלינן להו:

תשובה יישר חיליה למאן דיבטל דבר כזה. ושבח לאל כבר נתבטל מנהג זה במצרים וגם המס"תערב לא נהגו כזה וכמה הרחיקו רז"ל צעקה ובכיה בשבת וכ"ש לומר דברי קינות ולהזכיר החורבן כדי לעורר הבכיה והלא אפי' בזמנינו דוחין אותו כשחל בשבת וכ"ש קודם זמנינו ואפי' דברים שבצנעא אינו נוהג בט"ב שחל להיות בשבת לדעת רוב הפוסקים כ"ש בשבתות של קודם ט"ב וכ"ש לומר קינות שהם דברים של פרהסיא ואל תקשה על מחבריהם כי שמא לא היו בעלי הוראה אלא משוררים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות על מחבר האזהרות שהוא ר' שלמה בן גבירל ז"ל. והלא לענין אכילת בשר אמרו שאם חל בשבת מעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה. סוף סוף אין ראוי להראות שום דאגה ולא עצבון בשבת אלא הכל שמחה ומי שיוכל לבטל מנהג זה יפה הוא עושה ובלבד שלא ע"י מחלוקת שאין לך דבר עומד לפני המחלוקת ולא נחוש למנהג כיון שהוא באיסור שכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אבל המנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה עפ"י גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט שיהיה בימינו עכ"ל. והנראה לע"ד כתבתי: