שו"ת רדב"ז/אלף נח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שמתה ואין לה לא נכסי נדוניא ולא נכסי מלוג ואין הבעל רוצה לקוברה באומרו דלא ירית מינה מידי דאי משום מנה או מאתים ממילא נפטר מהם דהכי כתוב לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי והרי אינה ראויה להנשא שמתה. ומה שאמרו תקנו קבורתה תחת כתובתה היינו נדוניתה דבכמה דוכתי נקראת הנדוניא כתובה:

תשובה כופין את הבעל לקבור אותה אפילו לפי דבריו לא מפני הירושה אלא מפני התקנה ומה שאומרים תקנו קבורתה תחת כתובתה הוא הטעם לתקנה אבל תקנה כללית היתה לכל הנשים שהוא ראוי לירש אותה אם היו לה נכסים ולא תלו התקנה. בירושה אלא טעם נתנו לעיקר התקנה וכן הם כל תקנת חכמינו ז"ל אע"ג דנסתלק הטעם שבשבילו תקנו לא נעקרה התקנה וזה ברור מאוד. ומ"מ אין סברא זו מוסכמת כי לדעת הרמב"ם ז"ל ומקצת מפרשים אין בכלל כתובה אלא מנה מאתים ותוספות לבד אבל נדוניא אינה בכלל כתובה כלל וא"כ נקטינן דברים כפשטן תקנו קבורתה תחת כתובתה דהיינו מנה מאתים ואין לך אשה שאין לה מנה או מאתים. וא"ת איך שייך לומר תחת כתובתה מפני שיורש אותה והלא אין יורש כלום אלא ממילא נפטר מהם שכן כתב לה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וזו לעולם לא תנשא. וי"ל דלאו דוקא יורש ממש אלא שאם היה מגרש אותה או מת היתה גובה מנה או מאתים ומפני אותה הנאה שנפטר מהם שמתה תקנו שיקבור אותה. וא"ת א"כ ארוסה נמי שכתב לה כתובה מן האירוסין יקבור אותה אגב אותה הנאה שנפטר ממנה או מאתים וכי תימא ה"נ הא ודאי ליתא דלא לישתמע בשום דוכתא דלימרו דארוסה חייב בקבורתה אם כתב לה כתובה. ובמה דכתיבנא לעיל מיתרצא הא נמי דעיקר חיוב הקבורה הוא מן התקנה הילכך לכל הנשואות שכולן יש להם כתובה דאסור לאדם להשהות עם אשתו בלא כתובה תקנו שיקבור אותה ולארוסות שרובן אין להם כתובה לא תקנו להם קבורה אפילו לאותן שיש להם כתובה ולא עשו לה שלא כדין שהרי קושטא דמילתא הוא דאין יורש ממנה כלום אלא ממילא מיפטר מינה ממנה או מאתים שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וזו לא תנשא לעולם עוד. והנראה לע"ד כתבתי: