שו"ת רדב"ז/אלף נה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנשא אשה במצרים והלך לצפת תוב"ב והניח אשתו וכתב לה משם שאם לא תפחות מן הכתובה כך וכך או תפטור אותו מתנאי פלוני שכתוב עליו בכתובתה שלא ישוב עוד לביתו ואם תפחות מהסך שיבוא לביתו ומסרה האשה מודעא וכתבה לו מה שרצה בפני עדים אם תועיל מודעא או לא:

תשובה כבר העליתי בתשובה אחרת כי המודעא כתבינן לה על כל הדברים אפילו אשבועה דהא נשבעין לחרמין ולהרגין ולמוכסין דשבועת אונסין מותר וא"כ אין השאלה אלא אם נקראו זו אונסין וכותבין עליו מודעא או לא ומסתברא לי דאונס גמור הוא (דלמא) [דלאו] דוקא אונס מות או אונס גופו אלא אפי' איים עליו להפסידו ממון נקרא אונס וכן כתבו הפוסקים וכיון שזה מפחיד אותה שלא ישוב עוד לביתו נמצאת מפסדת מזונותיה וכתובה וכסותה. ותו צערא דגופא דהיינו עונתה היש לך אונס גדול מזה שתשאר עגונה ואפשר שכל ימיה ירחיק נדוד. וא"ת תלך היא אחריו או תמנה שליח לשם ויכופו אותו בדין ואין זה אונס. וי"ל דבשלמא כשהוא עמה בעיר א"נ לא תלך לב"ד אין זה אונס אבל ללכת למקום אחר או למנות שליח אין לך אונס גדול מזה דתצטרך להוציא מנה על מנה ללכת למקום הבעל ושמא יברח משם וילך למקום אחר ואין לדבר סוף ולכן אני אומר שזה אונס גמור ושפיר כתבינן עליה מודעא ועדיף טפי מאונס ממון. והנראה לע"ד כתבתי: