שו"ת רדב"ז/אלף מב
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שהדיר חבירו מהנאתו אם הוא מותר לדבר עליו לשלטון וכיוצא מן הדברים אשר מועיל בהם הדבור:
תשובה תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע את חובו ומחזיר את אבדתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ואתא מתני' כפשטא אליבא דחנן דאמר עמד אחד ופרנס אשת חבירו איבד מעותיו וקייל"ן כותיה וטעמא משום דמבריח ארי מנכסיו של זה הוא ואין זה הנאה הילכך כ"ש בנ"ד דמותר הוא ולא מיבעיא היכא דאברוחיה ארי הוא כגון שמדבר עליו לשלטון כדי שלא יגיע לו נזק דאדרבה מחוייב הוא משום לא תעמוד על דם רעך אלא אפילו היכא שהדבור הוא כדי שיגיע לו תועלת מותר שהרי אינו נהנה מהדבור בעצמו אלא גורם הנאה הוא ואע"ג דתנן המודר הנאת מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וכו' והא הני גורם דגורם נינהו ואסירי הא מוקמינן בגמ' דאמר הנאה המביאה לידי מאכלך נמי אבל המודר הנאה מאכילה לבד מותר להשאיל לו נפה וכברה וכו' הכי נמי בנ"ד הדירו מהנאתו ולא מהדיבור הגורם הנאתו ולא מיבעיא למאן דפסק דלא כר' אליעזר דאסור ויתור במודר הנאה אלא כרבנן דס"ל ויתור מותר ודריסת הרגל נמי מותרת ונפה וכברה במקום שאין משכירין כיוצא נמי מותרין ואע"ג דסתם מתני' כר' אליעזר ומהאי טעמא פסק הרמב"ן ז"ל כר' אליעזר מ"מ ר"ח ור"ת ז"ל פסקו כרבנן וכבר ידעת כי דברי ר"ח הם דברי הגאונים ודבריו דברי קבלה ועליו יש לסמוך. וטעמא דכתב הרמב"ן ז"ל יש לדחות אחר המחילה דלא סתם תנא כר' אליעזר ולא כרבנן אלא הכי קתני אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל אפילו לר' אליעזר וכלים שאין עושין אוכל נפש לרבנן ותו הוי תני תנא המודר הנאה מחבירו אסור בדריסת הרגל הוי סתמא אבל השתא דתני אין בין לא סתם כר' אליעזר ולא כתבתי זה כחולק אלא לתרץ ר"ח ור"ת ז"ל אלא אפילו להרמב"ן ז"ל דפסק כרבי אליעזר הנ"מ ויתור כעין דריסת הרגל דמטי ליה הנאה מנכסי חבירו אבל הדבור לאו נכסי נינהו. ומ"מ מודה אני שאס הוא מקום שנוטלין שכר על הדבור לשלטון אסור לדבר עליו לקרב לחבירו הנאה אבל לסלק מעליו הנזק מותר אפילו במקום שנוטלין שכר על הדבור ואותה הנאה תפול להקדש והכי תנן במתני' ומחזיר לו אבדתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש והא אבידה דמחוייב לאהדורי מן התורה ואפ"ה אם נוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ה"נ לא שנא. ואם תקשה מהא דאמרינן הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודבר עליה לשלטון אינה מקודשת משום דאותה הנאה הויא מלוה גבה ואין אשה מתקדשת במלוה טעמא דאין אשה מתקדשת במלוה אבל משמע דאית בה הנאה לא קשיא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין אדם קורא לגורם הנאה הנאה אבל לענין קדושין יש בהנאה שוה כמה פרוטות אלא שהם מלוה אצלה. ותו דהתם קפיד ואמר בשכר שאדבר עליך לשלטון משמע שאינו רוצה לדבר אלא בשכר והוי כמקום שנוטלין שכר על הדבור אבל היכא דלא פירש ולא הוי מקום שנוטלין שכר על הדבור אין כאן הנאה אלא גורם הנאה וגורם הנאה קאמרינן בסוגיין דאין בין המודר שמותר אם לא פי' בהדיא הנאה המביא לידי מאכלך והכא נמי אם אמר כל הגורם להנות לך ודאי דאסור לדבר עליו לשלטון שהרי אסר אפילו הגורם הנאה והדבור גורם להנאה הוא. עוד יש טעם להתיר להיכא דהוציאו בלשון נדר דקייל"ן דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש והדבור אין בו ממש אם לא אמר נאסר פי מלדבר עמך או מלדבר עליך לשלטון דאז ודאי אסור לדבר עליו לשלטון. אבל באוסר הנאתו עליו סתם אין הדבור בכלל. אבל אם הוציאו בלשון שבועה דקייל"ן דשבועות חלין אפילו על דבר שאין בו ממש צריכינן לטעמא קמא דאין הדבור בעצמו הנאה אלא גורם להנאה ואינו בכלל עד שיפרש. והנראה לע"ד כתבתי: