שו"ת רדב"ז/אלף לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי על בת בוגרת שהלך אביה למדינות הים בעודה קטנה והיא רוצה להנשא אי חיישינן שמא אביה קבל קדושיה או לא:

תשובה אשה עגונה שמענו בת עגונה לא שמענו הילכך אחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן ומותרת להנשא לכתחלה. אבל מה שיש ספק הוא אם מותרת להנשא לכתחלה בעוד שיש לאביה רשות בה והוא במדינות הים ולענין בדיעבד הדבר ברור שהם נשואין. דכתוב בשאלתות קטנה שהלך אביה למדינות הים והשיאוה אחיה ואמה הוו קדושין וצריכה מיאון כד אתי אביה לא בעי קדושין אחרים. והתוספות כתבו שאינם קדושין ואפילו מיאון אינה צריכה ומ"מ אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות כיון דדרך קדושין ונשואין הוא אצלינו. הא קמן דעד כאן לא פליגי אלא אם צריכה מיאון או לא אבל לעמוד אצלו מותר ואם איתא דחיישינן שמא קדשה לאחר אסורה היא לעמוד אצלו מספק אלא מאי אית לך למימר דכיון דבחזקת היתר עומדת שלא נתקדשה אחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן. ואע"ג דכתב רבינו מנחם מיוני ז"ל דאפילו נתקדשה אסור לקיימה דחיישינן שמא קדשה אביה לאחר הא כתב ר"ת ור"י ז"ל (דאותו) [דאינו] נראה דאם באתי לחוש לכך א"כ מת אביה במדה"י תאסר לכל העולם דשמא קדשה ולא נודע למי והא ליתא דהא בפ"ק דגיטין אמרינן וכי עבד שברח ואשה שמרדה על בעלה אינה אוכלת בתרומה ואע"ג דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה לא חיישינן להכי הכא נמי לא חיישינן להכי וכ"כ רבינו שמחה ז"ל והר"ן ז"ל כתב שתי הסברות וכתב לבסוף וראוי להחמיר. ולע"ד נראה שלא היתה כוונת הר"ן ז"ל לומר דאם נשאת מפקינן לה אלא שאם נתקדשה ראוי להחמיר ולא תנשא עד שישלח לאביה או עד שתבגר וכפי מה שכתב בה"ג דשפיר עבדת אמה בשנשאה דנשואין תקינו לה רבנן. אמר איהו דראוי להחמיר שלא תנשא לכתחלה. וז"ל הגה"ה במרדכי בפרק האיש מקדש בשם מהר"ר אליעזר בר שמשון ז"ל ולשמא קדשה אביה במקום אחר לא חיישינן דא"כ קטנה שהלך אביה למדה"י ומת תאסר לעולם מהאי טעמא אלא נעמידנה על חזקתה כדאיתא פ"ב דכתובות ואין האשה נאסרת עד שיעידו עליה שני עדים כשרים שהיא אשת איש או על פי חזקה ע"כ. הילכך הדבר ברור אצלי דאם נשאת לא מפקינן מיניה ואם נתקדשה ממתינין לה עד שתגדל ותצא מרשות האב אבל לכתחלה לא מקדשין לה והבו דלא לוסיף עלה. ואפילו קטנה יתומה אין ראוי לאדם לקדש אותה עד שתגדיל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אישות וכ"ש קטנה שהלך אביה. אלא כיצד יעשה אם אמה או אחיה עצמו לה מנוח אשר ייטיב לה ישדכו אותה ויכתבו ביניהם קנסות עד שיודיעוהו אם הוא אפשר ואם לאו ימתינו עד שתגדיל. ומ"מ מסתברא לי שאם אביה ברח מחמת מרדין או אפילו מפני חובות והניח ביתו ריקן מכל טוב ורחוק הוא שישוב לביתו ודאי מתייאש הוא מלקדשה שם ומשליך הדבר על אשתו וקרובין לפקח על עסקיה וה' אינה לידם דבר טוב והגון אשר ייטיב לה ולאמה והוא אינו מתפייס להמתין כלל ואם ילך זה מידם שמא לא ימצאו כיוצא בו בזה רואה אני לסמוך על דברי ההגהה דכתב דשפיר עבדא והכל לפי ראות ב"ד ומשיאין אותה אפילו לכתחלה כמו יתומה ממש דמשום הפקר תקינו לה רבנן נשואין והך נמי דברח מחמת מרדין או ממון הרי היא כיתומה לענין זה. וא"ת אמאי לא אשכח בגמרא בת ממאנת אלא ביתומה בחיי האב הו"ל לשנויי כגון שהלך אביה למדינת הים וקדשוה אמה ואחיה. ויש לומר דבורח מחמת מרדיי לא שכיח כולי האי ומשום הכי לא אוקמה בהכי. אי נמי נהי דלא תקינו רבנן לקטנה שהלך אביה למדינת הים נשואין לענין שצריכה מיאון דאינה צריכה מיאון אבל אם ראה ב"ד דנכון הדבר להשיאה מטעם הפקר הרשות בידם ולא חיישינן שמא קדשה אביה וכיון דעד השתא לא ידעינן שקדש לא חיישינן לשמא יקדשה דכתב ר"י ז"ל לתת טעם שאם קדשה אין לאסור אותה על מי שקדשה ושרינן לה משתגדיל. והנראה לע"ד כתבתי: