שו"ת רדב"ז/אלף לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שאסר נכסיו על חבירו אם מותר למכור לו ביותר ומי שאסר על עצמו נכסי חבירו אם מותר לקנות ממנו ביותר:

תשובה לכאורה היה משמע דמותר דתנן פ"ד דנדרים שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות. שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו. א"נ מותר הוא אבל לא ישמעו לו. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דמתני' שנויה במי שנודר הנאתו על אחרים או הנאת אחרים עליו אז מותר ליקח בפחות ולמכור ביוקר דליכא הנאה לאחריני או ליקח ביותר ולמכור בפחות דלית ליה הנאה אבל מי שאוסר נכסיו על אחרים הרי נכסיו אסורין על אחרים אפילו ימכור שוה מנה במאתים וכן אם אסר נכסי אחרים עליו הרי הנכסים בעצמן אסורים אפילו יקנה שוה מנה במאתים. ויש במדה זו להקל דקייל"ן אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ואם קנה נכסים אחרים לא נאסרו כיון שלא היו בידו בשעת האיסור. אבל מי שהדיר הנאתו על אחרים חל האיסור אפילו על הנכסים אשר לא היו ברשותו בשעה שנדר דהא בהנאה תלה הדבר והרי הוא מהנה אותו. והוי יודע שאם אמר נכסי עליך נאסר בהם ובחילופיהן ובגידוליהן אעפ"י שאינו נאסר בנכסים שלקח אח"כ וכיון דמתני' דנדרים לא איירי אלא במדיר הנאה שקליא וטריא בה טובא ואסיקנא דזבינא דרמיא על אפיה הרי הנאת מוכר ולא הנאת לוקח וזבינא חריפא הנאת לוקח ולא הנאת מוכר וזבינא מציעא הנאת שניהם והנ"מ כשנמכר שוה בשוה אבל כי נמכר ביותר אפילו זבינא חריפא הנאת מוכר ולא הנאת לוקח וכי נמכר בפחות אפי' זבינא דרמיא על אפיה הנאת לוקח ולא הנאת מוכר אבל במי שאוסר נכסיו על חבירו או נכסי חבירו עליו כנ"ד בכל גוונא אסור בין בפחות בין ביותר כי הנכסים בעצמם נאסרו וזה ברור וכן כתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל. והנלע"ד כתבתי: