שו"ת רדב"ז/אלף לד
שאלת ממני על הגוסס אם יכול לגרש או לא:
תשובה זו מחלוקת בין הראשונים דר"ת ז"ל פירש גבי הא דאמרינן בבתרא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שאינו יכול להקנותם במתנה דרוב גוססין למיתה וחשוב כמת ע"כ. וכן העלו מקצת פוסקים. והא דתנן הגוסס הרי הוא כחי לכל דברים נוחל ומנחיל וכו' הנ"מ בדברים הנעשים מאליהן אבל בדברים הצריכים מעשה לא. והא דאמרי' המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואמרינן עלה לא שנו אלא חולה אבל גוסס לא דרוב גוססין למיתה אינו ר"ל שאם היה בודאי עדיין גוסס שיכול לגרש אלא שאינו נותנו לה בחזקת שנתרפא ועכשיו אינו גוסס דרוב גוססין למיתה. זו היא שטת קצת מפרשים. אבל כל הפוסקים אשר אנחנו רגילין לסמוך עליהם פסקו דברים כפשטן חי לכל דבריו אלא שסופו למות והכי משמע נמי פשטא דההיא דערכין דגוסס נודר ומקדיש משמע שיש לו כח להקנות אפי' דברים דלא [אתי] ממילא. והא דאמרינן בבתרא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס פירשו לה כשאינו יכול לדבר ואין לו כח ליתן אבל אם יש בו כח ליתן מתנתו מתנה. וכן נמי אם יש בו כח לדבר ולגרש גטו גט. ונראה לי להביא ראיה מהא דאמרינן שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין דחי הוא אלא שסופו למות ואין לך [גוסס] גדול מזה הילכך אין לפקפק בדבר. עוד אפש"ל דע"כ לא אמר ר"ת ז"ל דחשוב הוא כמת אלא גבי מתנה דבעינן מקנה וקונה ולפיכך צריך שיהיה לו כח גדול להוציא הדבר מרשותו ולהכניסו ברשות המקבל אע"ג דעדיין לא הגיעה ליד המקבל. אבל בגט אשה משעה שגרשה זכתה מעצמה ואינה אלא כמסלק רשותו מעליה שהרי אין גופה קנויה לו ולפיכך סגי בכח כל דהו אע"ג דהוי גוסס. וכתבתי על צד היותר טוב אבל אה"נ דאפילו יהיה ר"ת חולק לא נסמוך עליו אעפ"י שהוא מחמיר אלא כדעת רוב הפוסקים דס"ל דחי הוא אלא שסופו למות וגטו גט ומינה לא תזוז. אבל צריך לדקדק יפה שיהיה מיושב בדעתו משיב על הן הן ועל לאו לאו לפי שרוב הגוססין דעתם מתבלבל סמוך למיתה. וכבר נשאלתי על זה פעם אחרת והנראה לע"ד כתבתי: