שו"ת רדב"ז/אלף כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנדר או נשבע על הככר אם מותר ליהנות בו שאר הנאות שאינם של אכילה:

תשובה בעיא היא בירושלמי ולא איפשטא דגרסינן התם נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו וכיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא דאיסור תורה הוא. ומ"מ אפשר לומר דהיכא דאמר הנאת ככר זה עלי או בשבועה שלא אהנה בככר זה אז ודאי כל הנאות במשמע אפילו לחמם בו ידיו דהא בכלל הנאה היא ואע"ג דסתם ככר לאו להאי הנאה עומד מ"מ אזלינן לחומרא. אבל אם אמר קונם ככר זה עלי או ככר זה אסור עלי בשבועה אין שאר הנאות בכלל דקייל"ן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם אין אסור הככר אלא לאכילה או למכור אותו לצורך אכילה אבל שאר הנאות אינם בכלל לשונו. ולא ראיתי מי שפירש הירושלמי והר"ן ז"ל כתב אותו בפ' אין בין המודר וכתב דלא איפשטא ותו לא. ומיהו מתוך סוגיית הירושלמי משמע לי דאפילו האומר קונם ככר זה עלי קמיבעיא להו מדאתי למפשטא מן הדא ככר זו הקדש אכלו בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לו פדיון. אם אמר הרי הוא עלי אכלו מעל בו בטובת הנאה דברי ר' מאיר אחרים אומרים לא מעל לפיכך אין לו פדיון לא אמרו אלא אכלו בא לחמם בו ידים מותר. ומדמייתינן מדתניא ככר זו הקדש משמע דלאו באומר הנאת ככר זה עלי איירי אלא בסתם הקדש או קונם ודחו תלמידוה לר' יונה בשם ר' בון בר חייא ביני האומר לא אכלנו ולא מטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה עד כדין צריכה נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו כלומר ואכתי לא איפשטא בעיין ומדלא דחי תלמודא בעיין באומר בהנאת ככר זה עלי דהכי הוה עדיף טפי מלתרוצי מתניתא דאיירי באומר שלא אוכל ככר ולא אטעמנו משמע דבעיין אפילו באומר קונם או הקדש עלי ככר זה ואפ"ה לא איפשטא ואזלינן לחומרא ועדיין אני אומר כיון דתלמודא דידן לא כתב האיבעיא וכתב הברייתא כפשטא קונם ככר זה עלי הקדש ואכלה הוא מעל וכו' ואיכא למידק מינה טעמא דאכלה אבל לחמם בה ידיו מותר לפיכך הנכון בזה דלכתחלה אסור ליהנות בה לחוש לספיקו של הירושלמי אבל אם נהנה אפילו דקייל"ן יש מעילה בקונמות אין חייב מעילה אפילו מן הספק ואין צ"ל שאין בו לא מלקות ולא קרבן וכן אם אמר הנאת ככר זה עלי אם עבר ונהנה בו שאר הנאות שאינן מענין אכילה אין שם מלקות שהרי הקדש אסור ליהנות בו ואפ"ה קמיבעיא לן אם מותר לחמם בו ידיו ולא איפשטא הילכך לא שנא ולכתחלה אסור ואם עבר לא ענשין ליה. כללא דמלתא לא חשבינן ליה כספק מועל בהקדש ככל שאר ספיקות דעלמא אלא שאסור ליהנות בה לכתחלה ולענין יש מעילה בקונמות אע"ג דפלוגתא דחכמים ור' מאיר היא פסקו כר' מאיר דסתם מתני' כותיה אזלא דתנן ומחזיר לו אבדתו ובמקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש ומשמע כדין הקדש ממש. והא דתנן המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבדתו היינו דאמר בלשון קונם דהוי לשון קרבן וקרבן אית ביה מעילה אבל אם אמר בלשון איסור הנאה ודאי לית ביה מעילה. והנראה לע"ד כתבתי: