שו"ת רדב"ז/אלף יח
שאלה לאכסנדריאה לכה"ר יעקב תבון נר"ו ילמדינו רבינו כדת מה לעשות ביהודים הבאים ממדינת הים היורדים ביום החג מן הספינה והם באים מחוץ לתחום וראיתי לגלות אוזן מעכ"ת להיות כי הדבר הלכה למעשה כי ספינה שהולכת לאסטנבול חשבה להשבר וחזרה פה ביום שני של פסח וירדו מהספינה כמו שלשים יהודים והיינו חרפה לשכנינו כי לא די שירדו מהספינה אלא שהורידו ג"כ חפציהם עמהם כמו כלי אכילה ושתיה ודומה לה והיה כל אחד נושא כליו על כתפו כמאן דאזיל לחנגא וקצתם שכרו חמרים להוליך חפציהם ורציתי למגדר מלתא אף כי יש צד היתר לדעת קצת מהפוסקים וכן נראה ג"כ סברת הרמב"ם ז"ל פ' כ"ח מהלכות שבת (וז"ל) וכן הוכיח בעל מגיד משנה לדעתו ז"ל עכ"ז מצאתי בתשובה לרב בעצמו שהחמיר ופסק לאיסורא והדבר צריך לי עיון דפליגא דידיה אדידיה ואולי שהרב גזר למעלה מעשרה אטו למטה מעשרה ויש לי קצת הוכחה לזה מהמרדכי דפ' מי שהוציאוהו (ע"כ). גם כן הרא"ש ז"ל מחמיר בדבר ובשיטתו תפס הר"י בנו ולא הביא שום חולק גם מהר"ם ז"ל תפס בשטתם ז"ל הבעיא דפרק מי שהוציאוהו דאם יש תחומין למעלה מעשרה וכתב וכיון דלא איפסקא עבדינן לחומרא גם רבינו ירוחם ז"ל הביא כל הסברות וסוף פסק לאיסורא סוף דבר ראיתי לרוב פוסקים מחמירין בדבר ואפי' מי שפסק דבעיא דיש תחומין למעלה מעשרה לקולא. לכן יבא נא דבר מכ"ת מורנו אם יש כח בידינו להעניש בדבר מכח הדין או משום מגדר מלתא דמיחזי כחילול השם. ועוד מפני אותה תקלה שהזכרתי למעלה שמוציאין חפציהן כעובדין דחול וג"כ שוכרין בהמות והותרה להם הרצועה ואני בעניותי יסרתי שנים מהם בנזיפה לבד שהם היו בה שירדו השאר וכששאלתי את פיהם השיבו שמפני שהיה יו"ט שני של גליות ראו להקל בדבר וטעמים אחרים שאין בהם לא טעם ולא ריח ואין ראוי להעלותם בספר ובאמת כי הייתי רוצה ליסרם בסילוא דלא מבע דמא מפני שזלזלו בי"ט שני וכדי להוציא מלבן וכההיא דגרסי' יו"ט דקיל ואתי לזלזולי אחמירו בה רבנן אבל לא היה כח בידי מפני המורים כנגדי להיתירא בלי שום פקפוק מכמה טעמי דלית בהו מששא ובהרבה מקומות שלא הבינו הפשט ותלו בספר בוקי וסריקי וצוח יעקב ככרוכיא ולית דאשגח ביה:
עוד ילמדנו רבינו [אם] נתיר להם לעלות בספינה בי"ט או בשבת כי אלו היהודים ג"כ עונם גרם ופירשה הספינה ביום אחרון של פסח והוצרכו לעלות בו ביום כאלו הוא חול גמור וקצתם ג"כ הוציאו משא על הבהמות כאשר הזכרתי. וראיתי כי הדבר ג"כ תלוי בפלוגתא דרבוותא ואף שיש מתירין בפירוש כמו שכתב הר"ן ז"ל פ"ק דשבת גם התוספות פ' מי שהוציאהו גם בעל מגיד משנה גם כי פשטי השמועות מוכיחין שיש להקל בעלייה יותר מן הירידה עכ"ז לא אסמוך להתיר עד בוא דבר מכ"ת מורנו להתיר או לאסור או אם נחמיר עליהם משום מגדר מלתא. סוף דבר עינינו צופיות עד בוא דבר מכ"ת מורינו ורבינו הדבר הזה מעשים בכל יום אצלנו ואנחנו בעונותינו לא ידענו להכריח כי מאד קצרה ידינו ושוטטנו לבקש דבר השם ולא מצאנו. עוד יו"ר אם נמצא אתו בשום ספר שלא לכנוס אשה בערב פסח מחצות ואילך דהוי שעת הקרבן משום ושמחת בחגיך וכו' לפי ששמעתי דבר רבים אומרים דאיכא קפידא בדבר ועוד הוסיפו שכן נמצא בספרים ואני בעניותי חפשתי ולא מצאתי בספרים הנמצאים אצלנו ואם לדין וסברא דאיפכא מסתברא מהנהו תלת טעמי דמייתי במועד קטן להוכיח דאין נושאין נשים במועד ולא אאריך במאי דדייקנא בהנהו טעמי דמוכח דאפילו בע"פ אחר חצות שרי כי לא באתי רק להבין לא להורות ומכ"ת יורנו דרך ישכון אור ואיך ראוי להתנהג בדבר הלכה למעשה ושכר מ"ו כפול ומכופל מן השמים. נאם הצעיר וקטן המשתחוה מרחוק יעקב ן' תבון:
תשובה חכם בני ושמח לבי אשר תורתי עשתה פירות ופרי פירות לאכול ולשבוע בעוה"ז ולמכסה עתיק לעוה"ב. והריני משיב על ראשון ראשון כי ממנו מענה לשון. על ענין לירד מן הספינה בשבתות וי"ט כבר נשאלתי על זה פעם אחרת ואכתוב לך מה שנמצא כתוב אצלי ומה שאחדש לך עתה אבל תמהתי עליך ידידי איך לא הקשית על הרב מיניה וביה בפ' עצמו וז"ל מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה בין שהיה בא בים בין היה בא בחרבה אם נכנס בתוך אלפים אמה קרוב לעיר קודם שיכנס השבת אע"ג שלא הגיע למדינה אלא בשבת הרי זה יכנס ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח ע"כ. תידוק מינה טעמא שהיה בתוך התחום כשנכנס שבת אבל אם היה חוץ לתחום לא יכנס ובשלמא מי שבא בחרבה ניחא אבל מי שבא בים הרי אין תחומין בכרמלית מן התורה ולמעלה מעשרה הוי ספיקא והיה ראוי שיהיה מותר לירד וליכנס כפי מ"ש בעל מגיד משנה בדעת הרב ז"ל בתחלת הפרק. וליכא לתרוצי דלצדדין קתני וה"ק אם היה חוץ לתחום אם היה בא בחרבה אסור ליכנס ואצ"ל שאינו מהלך את כולה ואם היה בים נכנס לעיר אבל אינו מהלך את כולה. חדא שזה דוחק בדברי התנאים כ"ש בדברי הפוסקים. ותו שאם הוא מותר ליכנס משום דלא חשבינן ליה שהיה חוץ לתחום דאין תחומין למעלה מעשרה בים ג"כ מהאי טעמא גופיה יהיה מותר להלך את כולה וכן כתב בעל מגיד משנה בעצמו. וליכא לפרושי נמי דהאי ים דקאמר היינו בתוך עשרה כדמוקי לה תלמודא ברקק חדא דסתם ים שהספינה מהלכת בה הוי למעלה מעשרה ולא היה לו לסתום אלא לפרש דמהאי טעמא דחו רוב המפרשים האי תירוצא דמוקים לה ברקק אלא בסתם ים ואיפשיטא בעיין דיש תחומין למעלה מעשרה ואע"פ שאין זה דעת הרב אלא דעתו ז"ל דלא איפשיטא מ"מ מודה דסתם ים הוי למעלה מעשרה כיון שהספינה מהלכת בה דהכי אמרינן בפרק הזורק גמירי שאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה והא דאוקמוה ברקק צריך לדחוק דאיירי בגוששת וכל זה דוחק ורחוק מדרכי הפוסק שיאמר ים סתם ויהא כוונתו רקק מים שאין הספינה מהלכת אלא גוששת. ותו דאי בתוך עשרה איירי היינו בא בחרבה ותרתי למה לי סוף איני יודע לתרץ זה הלשון עם מה שכתב בעל מ"מ בדעת הרב. ותו קשה הקצור קצרה יד לשונו של הרב להודיענו הפסק ובזה יש לומר שסמך לו על הכלל ספיקא דאורייתא לחומרא ספיקא דרבנן לקולא מ"מ כיון שיש מחלוקת היה לו לבאר עד שמתוך הדוחק אמרתי שמא לא היה גורס כגרסת הספרים שלנו וכן נראה שהרי לא הזכיר בעל מגיד משנה חלוקת מי שהיה בא בים כלל וצ"ל ג"כ שלא ראה סוף התשובה שכתב הרב בהדיא שאסור לירד והתם ודאי בים ובנהרות הגדולים כפרת וחדקל מיירי שהם למעלה מעשרה. ולפיכך אני אומר כי סברת הרמב"ם ז"ל היא שאסור לירד מן הספינה אם היה חוץ לתחום כשנכנס השבת כדמשמע פשט לשונו בפסק ובתשובה שלא כדעת בעל מגיד משנה ואף ע"פ שהוא ז"ל סובר דהוי ספיקא באיסורי דרבנן ואזלינן לקולא היינו שמותר להלך בים למעלה מעשרה אפילו אלף פרסאות דאין תחומין בים למעלה מעשרה אבל לילך ולירד ביבשה או בתוך עשרה אסור דסוף סוף דחוץ לתחומו הוא ממקום שביתתו דאע"ג שהוא מותר לבוא ממקום שביתתו עד כאן מ"מ כבר יצא מתחומו ולא יזוז ממקומו למה הדבר דומה למי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת שאין לו אלא ד' אמות וחילוק זה נכון למוצאי דעת. וכיוצא בזה ראיתי המפרשים ז"ל לפי שיטתם שהרי הרשב"א והרמב"ן והריטב"א והר"ן ז"ל כולהו ס"ל דמותר לירד ועליהם סמך מה"ר יעקב בי רב ז"ל והיה יורד מן הספינה בשבת אפי' בלא צורך וממנו למדו העם כי העם שומעין להקל ולא להחמיר. אבל אני לא סמכתי על עצמי לעשות מעשה. חדא שיש חולקים כאשר כתבת ועוד אני סובר כדעת הרמב"ם ז"ל שהוא מחמיר כאשר כתבתי למעלה ואתריה דמר הוא. ועוד כי אני הולך בנהר נילוס ולפעמים המים מועטים ושמא בשעת הכנסת שבת היתה הספינה למטה מעשרה וקנה שביתה ובכה"ג לכ"ע אסור לירד וכן כתבו הריטב"א והר"ן ז"ל עלה דבעיין וז"ל וכן נמי נפקא מינה דאם אין תחומין למעלה מעשרה אע"פ שקנה שביתה בבין השמשות למטה מעשרה אם רצה לילך אח"כ למעלה מעשרה הרשות בידו מיהו אם ירד אח"כ לתוך עשרה כיון שנתרחק ממקום שביתתו יותר מאלפים אמה לא יזוז ממקומו ע"כ. הרי זה כמו שכתבתי ממש אלא שהם ז"ל אמרוה לפי שטתם דס"ל דאין קונין שביתה כי אם למעלה מעשרה וכיון שלא קנו שביתה בכאן הוא שביתתה ומותר ליכנס למדינה ומהלך את כולה וחוצה לה כאלו שבת בתוכה וכן כתבו ז"ל בהדיא ופירשו לבעיין בהכי וז"ל ונפקא מיניה דאי אין תחומין אם היה בין השמשות למעלה מעשרה ונתרחק משם יותר מאלפיים אמה בקפיצה דהיינו למעלה מעשרה וירד למטה מעשרה יש לו משם אלפיים אמה לכל רוח כיון דלא קנו שביתה בין השמשות ע"כ ואע"ג דאין קנין שביתה למעלה מעשרה הנ"מ מים שזו היא הנחתן אבל ספינה מינד ניידא ולא קנה שביתה אבל הרמב"ם ז"ל לא מפרש לה לבעיין אלא לענין אם יש תחומין למעלה מעשרה ואסור לילך או איכא תחומין אבל לענין קניית שביתה לא מיבעיא ליה דפשיטא דקונה שביתה בכל מקום שנכנס עליו השבת ואפי' בספינה ולמעלה מעשרה ואע"ג דספינה מינד ניידא מ"מ מיא ממטו לה וכי היכי דמיא קנו שביתה ספינה קנתה שביתה בכל מקום שנכנס. ותו שהרי היושב בתוכה מנח נייח. ותו דאי אפשר דלא נייחא הספינה משעה שנכנס השבת פורתא ובאותו מקום קנה שביתה מכל הני טעמי ס"ל לרב ז"ל דקונין שביתה אפי' למעלה מעשרה תדע מדלא בעי לה הכי קונין שביתה למעלה מעשרה או לא. הילכך מהלך כל מה שירצה למעלה מעשרה וכשיגיע לתוך עשרה אין לו אלא ד' אמות. וא"כ לדעת הרב ז"ל אמאי דחקו לאוקומי מעשה דר"ג בספינה ההולכת ברקק יתרץ משום דקנייה שביתה חוץ לתחום ואסור לירד. י"ל דאה"נ דמצי לדחויי הכי אלא כיון דבלא"ה צריך לאוקמי ברקק כי היכי דלא תפשוט מרישא מוקי מעשה דסיפא נמי ברקק ואע"ג דשני מעשיות היו מ"מ גבי הדדי מתניין ותו בחד דוכתא היה והכל היה ברקק. ועוד יש לומר דאי הוה מתרץ הכי נפיק מיניה טעותא דהוה משמע טעמא דהיו בתוך התחום הא אם היו חוץ לתחום היו אסורין לירד ביבשה אבל בתוך הנמל בעצמו מותר שתהלך הספינה והא וודאי ליתא דבשלמא כשהגמל למעלה מעשרה ניחא אבל בסתם נמל שאין בהם עשרה כי כן כתבו המפרשים ודאי אסור להלך להכי משני ברקק לאשמעינן דטעמא תלוי לפי גובה המים אה יש בהם עשרה מותר להלך ואסור לירד ואם אין בהם עשרה כסתם נמל אסור להלך ואסור לירד אלא א"כ היו בתוך התחום. ואעפ"י שאני מחמיר על עצמי ועל הנמשכים אחרי מ"מ איני מוחה ביד אחרים כיון שיש להם על מה שיסמכו כ"ש לדעת מגיד משנה שמעיד על הרמב"ם ז"ל שזו סברתו. יצא לך מכאן שאותם שירדו לא היו ראויים לעונש אבל אותם ששכרו חמרים היו ראויים לעונש שהם עברו על אמירה לעכו"ם דאיסורא דאורייתא שהם מחמר אחר הבהמה ולא משום הוצאה שאין הוצאה מרשות לרשות אסורה ביו"ט לכ"ע כיון שיש בה צורך קצת וכ"ש אותו האיש שטוען שהיה י"ט של גליות. ועל הוצאות כליהם כיון שהיה כלים הצריכין להם בי"ט איני רואה שיש לחוש ולענין ליכנס בספינה בשבתות ויו"ט כבר נהגו העולם שנכנסים לה מערב שבת וקונים בה שביתה כדי שיהיה מותר להלך את כולה ואח"כ יוצאים ואם תלך הספינה בשבת מותר ליכנס וכזה ראוי להורות ואם תבוא להחמיר עליהם לא ישמעו לך. וכל זה כגון שהמים עמוקים והספינה מהלכת למעלה מעשרה אבל בתוך עשרה אסור ואם הדבר ספק ג"כ מותר כאשר העלה הרמב"ם ז"ל בתשובה ועל זה אנו סומכין ליכנס בספינה בנהר נילוס אפי' בזמן שהמים מועטים משום דהוי ספיקא. והנראה לע"ד כתבתי: