שו"ת רדב"ז/אלף יז
שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שנשאל הראב"ד ז"ל בחולה שיש בו סכנה למה לא נאמר לעכו"ם לנחור לו שאין בו אלא איסור לאו ולמה נתיר לו לחלל שבת שיש בו לאו וכרת. והשיב ז"ל דאיסור שבת הוא העומד בפניו ולא איסור נבלה ואם כן האיסור העומד עליו ומעכבו הוא ששב היתר. והקשה עליו הר"ן ז"ל א"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילנה אותו ולא נתיר לו לשחוט. ועוד אפ"ה למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר. והוא ז"ל השיב דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת שהרי הוא צריך לאכול כמה זתים ועובר בלאו על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין ושאלת על איזה מהם אני סומך בתירוץ קושיא זו:
תשובה תירוץ שלישי יש לי בדבר הזה משום דאנא מקשה על הר"ן ז"ל קושיא דיליה הא ניחא אם אמדוהו למאכל הרבה אבל אם אמדוהו לכזית אמאי מותר לחלל שבת. ותו הא ניחא לענין שחיטה לענין בישול מאי איכא למימר אם התרו בו משום מבשל וחזר ובישל חייב מלקיות כמנין ההתראות על כל גרוגרות שבו וכי תימא דהכא נמי הכל מתבשל ביחד הא ליתא דהא ניחא אם אמדוהו למבושל אמדוהו לצלי מאי איכא למימר הרי הדבר נראה שכל הקרוב אל האש נצלה תחלה ואם צלה בו כגרוגרת אחד עבר בכל פעם על לאו וכרת. ותו הרי הוא צריך להבעיר את האש ואם הבעיר שיעור כדי לבשל בו כגרוגרת וחזר והבעיר עובר על כל שיעור ושיעור וכיון דאיכא לאו דהבערה ולאו דמבשל ובכל חד מנייהו איכא כמה לאוין כפי מנין השיעורין למה לא נאמר לעכו"ם לבשל לו ולא נחלל את השבת בכמה מלאכות. והנכון אצלי דכיון דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפילו ספק ספיקא שלה לא רצו לתת מקום שיתרשלו בהצלתו ואם היינו אומרים לעכו"ם לנחור לו היו אומרים בדוחק התירו לחלל שבת משום פקוח נפש ולפעמים לא ימצאו עכו"ם לנחור ובין כך ובין כך ימות החולה לפיכך אמרו דחויה היא שבת אצל חולה שיש בו סכנה ולא יתרשלו בדבר והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם וזה חיותו שנחלל עליו את השבת ולא נסמוך אנחנו על אחרים. ומזה הטעם בעצמו אמרו אין עושין דברים הללו לא על ידי עכו"ם ולא על ידי קטנים אלא ע"י גדולי ישראל ואפילו באקראי בעלמא שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה אלא על ידי המחויבים במצות שמא יבא הדבר שבשלא ימצאו קטנים או עכו"ם לא ירצו לחלל את השבת ע"י גדולי ישראל. וז"ל הר"ן ז"ל בעצמו דשבת אצל חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול ממש לכל הדברים הצריכין לו וכיון שהוא צריך לאכול הרי הוא כחול אצלו לענין שחיטה ובישול וא"כ למה נתיר לו הנבלה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ' ב' מהלכות שבת וז"ל כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם כשעושין דברים האלו אין נעשין אותם לא ע"י עכו"ם ולא על ידי קטנים וכו' אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם ע"כ. ובר מן דין לדעת הר"ן ישחוט הישראל כדי להוציאה מידי נבלה ויבשל העכו"ם ואין כאן איסור כלל אלא במה שכתבתי מתורץ הכל. וגם על בעל השאלה אני תמה דברייתא שלימה שנינו ואין עושין דברים הללו לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים. וכ"ת שעל הטעם שאלו מאי איריא שחיטה ששאלו עליה דסוף סוף אית בה לחולה איסור לאו ישאלו על הבישול שאין בו איסור לחולה למה לא נאמר לעכו"ם לבשל ולא נחלל אנחנו בידים. וי"ל דלעולם לא שאלו על טעם הדין וכן משמע מלשון השאלה ובכלל חלולי שבת הנעשים ע"י ישראל קמיבעיא להו אמאי אין נעשים ע"י עכו"ם היכא דאפשר ולרבותא קא בעו לענין שחיטה אע"ג דע"י עכו"ם איכא איסור נבלה אפ"ה כיון דקיימא לן מאכילין אותו הקל הקל תחלה למה לא נאמר לעכו"ם לנחור לו וכו' וא"ת הר"ן ז"ל יהיב טעמא כדי שלא יאמרו בקושי התירו פיקוח נפש למה לא למד מכאן תירוץ לשאלה. וי"ל דהוא ז"ל לא בא לתרץ אלא כגון דהיא נחורה לפנינו למה לא נאכילנה לו ולא נצטרך לשחוט לו אבל שלא נאמר לעכו"ם לנחור לו לשחוט לא צריך טעמא דהיינו טעמא דכל חלולי שבת אין עושין לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים. ולפי דרכינו כיון שניתנה שבת לדחות אצלו מטעמא דאמרן והרי היא כחול אצלו לא נאכילנו נבלה שהיא אסורה לו אלא השחוטה בידינו שהיא המותרת לו ודוק ותשכח. והנראה לע"ד כתבתי: