שו"ת רדב"ז/אלף י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על מה שרצה אחד מן החכמים לאסור לתת מסטיכ"א לתוך העיסה:

תשובה דבר זה מותר ואין בו בית מיחוש כלל דאפי' תבלין שמחממין את העיסה מותר ולא מבעיא בשאר מצה אלא אפי' במצה של מצוה מותר כדתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת וכן כתבוה הפוסקים וז"ל הרמב"ם ז"ל מותר ליתן התבלין והשומשין והקצח וכיוצא בהם לתוך הבצק וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטוף בהם וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים ומדקא מפליג במשקין בין יום ראשון לשאר ימים משמע דבתבלין מותר אפילו ביום ראשון כדתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת ואע"פ שהראב"ד ז"ל פירשה להאי תוספתא שתבלה משנאפת מכל מקום פשטה לא משמע הכי ואפ"ה אנו נוהגין להחמיר שלא לתת תבלין לתוך המצה כלל אבל לפי ההלכה מותר. ואפי' במלח דאיכא למימר מליח הרי הוא כרותח התירו רוב הפוסקים וכ"ש בתבלין שלא מצינו שאמרו מתובל הרי הוא כרותח. והרשב"א ז"ל בתשובה התיר בהדיא לתת מלח בתוך המצה ואפי' לדעת האומרים כי המלח הוא מרתיח התבלין נותנין טעם ולא מרתיחין ואפי' לפי מנהגנו שאין אנו נותנין במצה לא מלח ולא תבלין ואפילו במצה שאינה משומרת יראה לי שהמסטיכ"א אין בו שום חשש שהרי אינה מחממת כלל אלא אדרבה קובצת ומעמדת הדבר כמות שהוא ואפילו את"ל דנהי שאינה מחממת מ"מ אין דרך העניים לתת אותה לתוך העיסה ולא הוי לחם עוני. שתי תשובות בדבר חדא דלא עדיף משאר תבלין ואפ"ה מותר כדתניא בתוספתא. ועוד כי האוסר אסר אפי' בשאר מצות. לפיכך ראוי לקיים המנהג שלנו שלא לתת לא מלח ולא תבלין ואפילו בשאינה משומרת אבל מסטיכ"א מותר. ובמצה של מצוה אין ראוי לתת בה שום דבר כלל כדי שלא יטעום בה זולת טעם מצה. ומטעם זה אני אומר שאין ראוי לטבול המצה בחרוסת כדעת הרמב"ם ז"ל לפי שהחרוסת דחריף ואית ביה קיוהא מבטל טעם המצה וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל אלא שלא פי' טעם השגתו ואפשר לי דטעמא הוי כדכתיבנא. ואע"ג דקייל"ן בלע מצה יצא כיון שהמצה נגעה בפיו יצא מ"מ ראוי לטעום טעם מצה בפיו וליכא כיון שהוא מטבל בחרוסת כדאמרינן בעלמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וכן אני נוהג לאכול מצה של מצוה לבדה. וכן אני רגיל לבצוע מן הפרוסה ומן התחתונה הסמוכה לארץ וה"ה בשבתות ויו"ט דאיכא תרתי ריפתא צריך לעשות המעשה בתחתונה בעוד שהעליונה עליה וכן דרך בעלי הסוד היודעים חן כי לעולם המעשה בתחתונה והרמז בעליונה. והנראה לע"ד כתבתי: