שו"ת רדב"ז/אלף טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה מרודוס מגלה עמוקות מני חושך מוצא לאור כל תעלומה יושב בשבת תחכמוני הלא הוא וכו'. אחרי דרישת שלומך שיתמיד לעד. באתי לשאול מאת מעלתו לשון אחד מהטורים קשה אצלנו הבנתו עד מאד ולא יכולנו לבא עד תבונתו והלשון הוא בספר יורה דעה סי' פ"ג וז"ל קרבי דגים אינם נקחים אלא מן המומחה וכו' עד וא"א כתב כסברא ראשונה ומקום הקושי אצלי הוא כי מתוך הלשון הזה יראה שסובר הרא"ש ז"ל שהסימנין מועילין להתיר הקרבים עצמם אבל לא להתיר הדג ופליאה דעת ממני למה יועילו לקרבים ולא לדג דממה נפשך אם יש קרבי דג טמא דומה לטהור ומש"ה אינם מועילים להתיר הדג גם לא יועילו לקרבים עצמם כיון שיש לחוש שהם מדג טמא. ועוד קשה שהרא"ש ז"ל סובר וכתב בהדיא בע"ז סוף פרק אין מעמידין שיש עובר דג טמא דומה לטהור וא"כ איך כתב כאן הטור בשמו שיש לסמוך על הסימנים להתיר הקרבים והלא יש לחוש שמא מדג טמא הם. ועוד קשה כי למה כתב כאן הטור בקרבים שהסימנים מועילים לא להתיר הביצים ולא להתיר העוף ולמה חילק בין סימני קרבי דגים לסימני ביצי עוף והלא בכולם כתב הרא"ש ז"ל בטור דסימנים לאו דאורייתא ובחדא מחתא מחית להו בפסקיו ובברייתא נמי בחדא מחתא מחית להו דתניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים וא"כ מנין לו לטור להפכה ביניהם. ועוד קשה דגרסינן בפרק אלו טרפות א"ר זירא סימנין לאו דאורייתא דאי לא ת"ה הא דאמר ר' אסי שמנה ספיקות הן ליבדק בסימנין דידהו אלא ש"מ סימנין לאו דאורייתא ואם איתא שיש לחלק בקרבי דגים בין היתר עצמם להיתר הדג א"כ היכי פשיט ר' זירא להדיא סימנין לאו דאורייתא להתיר הבצים משום דחזינן דלא מהני להתיר העוף דילמא איכא לפלוגי בין היתר בצים עצמם להיתר העוף כי היכי דאיכא לפלוגי בקרבי דגים בין היתר עצמם להיתר הדג. וקשה עוד שכתב הטור בשם אביו שהתיר בלא נמוחו בסימנים לבדם ובפסקיו פ' אין מעמידין כתב בהיפך וז"ל וי"ל דהאי דלא משני הכי משום דאכתי תקשי לך בלא מומחה נמי יהיו נקחין אם יאמר מדג פ' טהור כרשב"י בפרק אלו טרפות גבי בצים ליקח בענין זה ע"כ. מן הלשון הזה ידמה בבירור שהצריך הרא"ש ז"ל אמירת של דג פ' טהור עם הסימנין הפך מ"ש הטור בשמו. ובר מן דין ובר מן דין קשה היכן מצא הטור שכתב הרא"ש סברא כזאת כי עיקר דבר זה לא נמצא רק סוף פרק אין מעמידין ושם לא די שלא מצאנו להרא"ש הסברא הזאת אבל מצאנו לו מקבילה. וכבר עלה על מחשבתי לומר אולי טעות הוא בספרים ובמקום וא"א כתב כסברא ראשונה אולי היה כתוב ולזה הסכים א"א ז"ל אלא שעמד בפני קשה מחיקת הספרים ואף כי בטעות כזה שהוא מן ההפך מה שהוא רחוק להמצא כזה. ונוסף על זה כי עדיין לא תקנתי הלשון לגמרי כי עדיין יקשה על הטור למה הפריד מחלוקת אי סמכינן אסימנא להתיר הקרביים והדג לשתי מחלוקת היה לו לחברם אחר שהם תלויים זה בזה כי מי שסובר סימנים דאורייתא הוא סומך על הסימנים להתיר הכל הקרבים והדג ומי שסובר סימנים [לאו] דאוריי' אינו סומך עליהם לשום ענין לא להתיר הדג ולא להתיר הקרבים עצמם. וכן עשה רבינו ירוחם ז"ל בספרו אדם וחוה חיבר היתר הקרבים עם היתר הדג ותלאן זה בזה כמו שהם כן וכן היה לטור לעשות אם היתה זאת סברתו. אבל סברתו היא כנראה מתוך לשונו שאין המחלוקת הללו תלויין זה בזה אבל אפשר כי אף מי שסובר דסימנים לאו דאורייתא להתיר הדג יודה שנסמוך עליהם להתיר הקרבים עצמם ועל הפריד המחלוקת. אבל יקשה הקושיות אשר הקשיתי לעיל ונוסף עליהם היות סברתו זאת רחוקה מאד מדעת כל המפרשים והפוסקים ז"ל אשר ראינו דבריהם כמו התוספות והריא"ף והר"ן ז"ל עליו והרמב"ם ומגיד משנה עליו והסמ"ג והסמ"ק ורבינו ירוחם ז"ל ושאר הפוסקים אשר שמענו שמעם כי בכולם לא מצינו אחד שיסבור כסברת הטור להבדיל בין היתר דג להיתר הקרבים עצמם. עוד יש לתמוה על דברי הטור למה השמיט מלשונו זה עוברי דגים אחר שהוא סובר כרבי זירא דאמר לא תסמייה לעוברי דגים כמו שגלה סברתו לפנים בהשגתו על דברי הרשב"א ז"ל א"כ היה לו לכתוב קרבי דגים ועוברין בלשון השנוי במימרא בגמרא ואולי עשה כן לפי שהיה לו להביא דברי הרשב"א ז"ל בדין קרבים ודבריו אינם אלא בקרבים דוקא ולא בעוברין כי הוא מבדיל ביניהם ועל כן השמיט עוברין וגלה דעתו בהם בלשון הסמוך לזה. זהו שיעור מה שיקשה אצלי בלשון הזה. ועתה יבא נא דבר מעלתו בו באופן ירוה צמאוננו ישביח המון גלי ספיקותינו ורבים. ואני תפלתי לאל חי יגדיל ויאדיר מעלת מעלתו יתמיד ויעמיד גדולת גדולתו ורוב שלום עד בלי ירח כנפשו הרמה והנשאה וכנפש מימיו מים חיים הכוסף שותה ושאלות שואל הצעיר שמואל בן כהר"ר יהודה ן' וירגה:

תשובה זאת הפעם אבוא בקצרה לפי שעל קוטב אחד תסובנה אלומות הקושיות והויות אשר כתבת ידיד נפשי והיא כי סברא חדשה כזאת שיועילו הסימנים להתיר הקרבים ולא להתיר הדג לא נמצאת בשכל ולא בשום פוסק ויפה הקשית ויפה דקדקת על ההקדמה אשר בנית. אבל במחילה אומר כי צדקו בזה דברי הראשונים האשכנזים שאומרים חסרון פשט מרבה קושיות כי אני לא הבנתי דברי הטור כאשר חשבת ולא ראיתי להאריך ולכתוב הסוגיות ודברי המפרשים עליהם כי מה ידענו ולא תדע נבין ולא עמך הספרים והמפרשים והפוסקים כי על כולם הקיפה השגחתך כאשר בא בשאלה. אבל בדרך כלל אימר כי רש"י וראב"ד ור"ח ור"ת ז"ל כולהו סברו להו סימנים דאורייתא וסמכינן עלייהו בין לאכול קרבים בין לאכול הדג אפילו אין לו סימני טהרה זולת הקרבים נאמר דקשקשים היו לו ונשרו וזהו שאמרו ר"ת שסומכין עליו להתיר כל דג וטעמא דהאי פסקא דכיון דרבינא הוא דמוקי לה בפ' אין מעמידין כשנמוחו והוא בתרא ודאי ראה דברי ר' זירא שתירץ בפ' אלו טרפות סימנים לאו דאורייתא ועמד על דבריו ולא קבלם ולא חשש להם ואיך נחוש להם אנחנו. ותו דאי איתא דהאי קושיא דפריך בפ' אלו טרפות מששא אית בה אמאי לא פריך לה בפ' אין מעמידין אלא משמע דסימנים דקרבי דגים דאורייתא וסמכינן עלייהו. אבל הירושלמי סובר כי הך סוגיא דפ' אלו טרפות דסימנים לאו דאורייתא ולא סמכינן עלייהו וכן הסכימו רוב הפוסקים והרשב"א והרא"ש ז"ל מכללם כאשר כתבתי ואין סומכין עליהם לא להתיר עצמן ולא להתיר הדג אלא מן המומחה ולפי שטה זו לא שאני לן בין נימוחו ללא נימוחו אלא שיש חילוק בין הרא"ש להרשב"א ז"ל כי לדעת הרשב"א לא מיבעיא אם נימוחו אלא אפי' אם לא נימוחו אין נקחין אלא מן המומחה אלא א"כ אומר של דג פ' וטהור הוא. ולא מיבעיא אם לא נימוחו דסגי שיאמר של דג פ' וטהור הוא אלא אפי' בנימוחו סגי שיאמר של דג פ' וטהור הוא וטעמא דמלתא דכיון שמזכיר שם הדג מרתת דדילמא איכא דמכיר ליה ונמצא בדאי ולפיכך לא משקר. והרא"ש ז"ל חולק עליו בסברא זו ואומר בשלמא בזמן שאומר של דג פ' ואנחנו מכירין שהוא טהור או שאמר אני מלחתים או אלו הדגים ואלו קרביהם שפיר אבל אם אמר של דג פ' וטהור הוא כיון דאדיבוריה סמכינן לא מהני וכמו שכתב הטור בעצמו גבי נימוחו דהא לדעת הרא"ש ז"ל כך לי נימוחו כמו לא נימוחו. וא"ת כיון דלית לן למסמך אדבוריה אמאי סמכינן עליה כשאומר אני מלחתים כלומר ומגוף טהור הם. קושיא זו לא תרגל עלי כי גם לדברי הטור אתה צריך לתרץ ומ"מ יש לתרץ כי בזמן שאמר אני מלחתים אינו סומך על אחרים אלא בברי לו שאמר שמדג טהור שיש בו סימנים הוציאם אבל כשאומר של דג פ' וטהור סומך על מה שאמרו לו אחרים שהוא טהור ואפשר דאינו טהור וכיון דלאו מומחה הוא לא סמכינן עליה. ושתי סברות אלו כתבן הרשב"א ז"ל בתורת הבית שלו ובחר באחת מהן כמ"ש הטור בשמו וז"ל שם ואפשר שאפילו באומר של דג פ' הוא וטהור הוא נאמן שגם זה ירא שמא יתבדה דכל שאומר של דג פ' יש מכירין אותו דג וקרבין ויש מי שאוסר ע"כ. עוד כתב היה ראשן אחד חד והשני כד אם אמר של דג פ' וטהור הוא נאמן לפי שכל הטהורים יש להם כן ואין לרוב הדגים הטמאים כן ע"כ. הרי שתפס לשון ראשון עיקר. והשתא מה שכתב הטור וא"א כתב כסברא ראשונה לא קאי אכולה מלתא אלא אמאי דכתב אבל אם אמר של דג פ' וטהור הוא לא מהניא ואע"פ שהטור כתבו גבי נימוחו אזיל לשטת ר"ת אבל הרא"ש סובר כך לי נימוחו כמו לא נימוחו ומנמוחו לדעת ר"ת נשמע להרא"ש אף בלא נמוחו דבתרווייהו לא מהני של דג פ' וטהור הוא. ומעתה נמצאת סברת הרא"ש ז"ל מסכמת עם כל הפוסקים דכתבו סימנים לאו דאורייתא ולא סמכינן עלייהו אלא א"כ מומחה או שאמר מדג פ' ואנן מכירין שהוא טהור או אני מלחתים או אלו הקרבים ואלו הדגים. ובזה נסתלקו כל קשיותיך זולת האחרונה ויפה כתבת בתירוצה ואינה צריכה לפנים. ודע כי נמצא אצלי פי' לכה"ר יצחק אבוהב ז"ל על יורה דעה וכתב סתם שתי הסברות כי הרא"ש ז"ל סובר סימנים לאו דאורייתא. ולא סמכינן עלייהו ור"ת סבר סימנים דאורייתא ואם איתא שהבנת הלשון כאשר כתבת היה לו להקשות ולתרץ כאשר עשה במקומות אחרים וכ"ש בסברא חדשה כזו שהסימנין יהיו מועילים לקרבים ולא לדגים אלא משמע שהבין הלשון כאשר כתבתי ולא קשיא ליה ולא מידי. והנראה לע"ד כתבתי: