שו"ת רדב"ז/אלף ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במ"ש הר"ן ז"ל פרק ערבי פסחים וז"ל ואיבעיא לן בגמרא האי סמוך למנחה אי סמוך למנחה גדולה או סמוך למנחה קטנה ולא איפשיטא הילכך מנקט לחומרא עדיף ע"כ. ואיהו גופיה כתב. בראש הפרק סמוך למנחה מנחה קטנה דהיינו ט' שעות ומחצה וכן כתבה הריא"ף והרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים ז"ל:

תשובה יפה שאלת וגדולה מזו אני מקשה דבסוף ערבי פסחים נפשטה בעיין ואפילו לדעתו שלא נפשטה אמאי נקטינן לחומרא כיון דעיקרו מדברי סופרים כדי שיאכל מצה לתאבון. ותו קשה דבשלמא שבזמן שבהמ"ק קיים דאיכא שחיטת פסחים איכא למיחש שמא ימשך אחר אכילתו ויתרשל מלהביא קרבנו אבל האידנא דליכא האי טעמא אמאי נקטינן לחומרא לאסור אפילו מזמן המנחה גדולה. וכדי לבאר לך דעת הר"ן ז"ל ראיתי לכתוב לך כל הסוגיא ופירושה. תנן ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. פי' רשב"ם ז"ל סמוך למנחה קטנה קודם למנחה כמעט חצי שעה. ורשב"ם מפרש בסוף הסוגיא דנפשטה בעיין דמנחה קטנה קאמר. אבל רש"י ז"ל לא פירש במשנה באיזו מנחה איירי וגם בסוגיא לא פירש אם נפשטא הבעיא או לא ומשמע לי שדעתו כדעת הר"ן ז"ל שלא נפשטה הבעיא ועדיין נבאר זה בעהי"ת. לא יאכל אדם עד שתחשך האי אכילה במצה עשירה איירי דאי בחמץ כבר נאסר משש שעות ולמעלה ואי במצה הא אמרינן האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. ואי במיני תרגימא הא אמרינן בגמרא דמותר לאכול עד שחחשך אלא ודאי לא משכחת לה אלא במצה עשירה וכן הסכימו המפרשים ז"ל. אבל דעתי נוטה שאסור לאכול מן הדברים המשביעים ואפילו במיני תרגימא לא התירו למלאות כריסו מהם דהא טעמא הוי כדי שיאכל מצה לתאבון ואם הוא שבע אפילו משאר דברים שאינם לחם היאך הוא אוכל מצה לתאבון אין זו אלא אכילה גסה. עוד צריך שתדע כי המנחה היותר רגילה היא מנחה קטנה שהרי כל היום אדם טרוד בעסקיו ולערב הוא בא לבהכ"נ להתפלל מנחה. ואין מתפללין מנחה גדולה אלא הבטלנין הילכך סתם מנחה על הרוב היא קטנה ומש"ה פי' הר"ן ז"ל בפי' המשנה מנחה קטנה אע"ג דס"ל דבעיין לא איפשיטא. ודרך רש"י והרמב"ם ז"ל שהם גדולי המפרשים לפרש במשנה מה שהוא נאות בלשון וקרוב אל הסברא אע"ג דלא קאי הכי במסקנא. ועוד כי תפלת המנחה תקנוה כנגד תמיד של בין הערבים ומנחה קטנה צודק בה לשון בין הערבים יותר ממנחה גדולה שזו קרובה לחצי היום חצי שעה וזו רחוקה מן הלילה שתי שעות ומחצה ורחוקה מן חצי היום ג' שעות ומחצה ונמצאת בין הערבים ואם היה זמן הקרבת הקרבן דתנן תמיד נשחט בשמנה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה וכן מנחה קטנה בתשעה ומחצה א"כ סתם מנחה ראוי שתהיה מנחה קטנה וגרסינן עלה בגמרא איבעיא להו סמוך למנחה גדולה תנן או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן. וא"ת מאי קא בעיא סתם מנחה הוי מנחה קטנה וכדפרישנא טעמא לעיל. הא לא קשיא דכיון דאיכא לפרושי להקל ולהחמיר מפרשינן מתני' להחמיר דהוי מנחה גדולה. ותו דתנא דמתניתין קאי אפסח ראשון דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ וסדרא דיומא נקיט ואזיל דהיינו אחר חצות סמוך למנחה גדולה ובהכי ניחא האי דקאמר סמוך למנחה גדולה תנן וכו' דהכי ה"ל למיבעיא מנחה גדולה תנן או מנחה קטנה תנן ודו"ק. ומשום הני טעמי קא מספקא ליה דילמא מנחה גדולה תנן. סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח דילמא אתי לממשך ואתי לאמנועי מלמיעבד פסחא. וכתבו בתוספות ואפילו אחר שיעשה פסח אסור כדי שלא ימהר לאכול ויעשה פסח שלא כראוי ע"כ. וק"ל עלה דבעיין וכי הלכתא למשיחא קא בעי והלא כבר בטלו הקרבנות וליכא משום פסח אלא ודאי הוי טעמא כדי שיאכל מצה לתאבון ומאי קא בעי. וי"ל דהאידנא נמי אדם טרוד בע"פ לבקש מצה ומרור וחרוסת ואם ישב לאכול ימשוך אחר סעודתו ויתרשל מלבקש מצה ומרור וחרוסת ויין לד' כוסות והאי דנקט תלמודא משום פסח לסימנא נקטיה וה"ה לכל מצות הנהוגות בזמן הזה בע"פ והשתא ניחא מהקושיא האחרונה שהקשינו לדעת הר"ן ז"ל. או דילמא מנחה קטנה תנן דילמא אתא למיכליה למצה אכילה גסה וא"ת לימא דילמא אתי למיכליה לפסח אכילה גסה דאע"ג דנאכל על השובע מ"מ אכילה גסה לאו שמה אכילה. רש"י ז"ל תירץ קושיא זו וכתב כדי שיכנס לה בתאוה והפסח אין בו דין זה אלא אדרבה נאכל על השובע. א"נ איכא לתרוצי על דרך שכתבנו למעלה דמהדר בעל הבעיא לאשכוחי נפקותא אפילו בזמן הזה דליכא פסח ומש"ה נקט מצה וכן תירץ רשב"ם ז"ל אלא שאני מוסיף דבשני הצדדין איכא נפקותא בזמן הזה. אמר רבינא ת"ש אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך לא מיבעיא שאר בני אדם שרגילין לאכול בד' שעות שהוא זמן סעודה לכל ואינו עומד בתענית כל היום אלא אפילו אגריפס המלך שלא היה אוכל עד ט' שעות לא יאכל עד שתחשך אע"פ שנמצא עומד בתענית כל היום. בשלמא אי סמוך למנחה קטנה תנן היינו רבותיה דאגריפס המלך אע"פ שעדיין לא אכל וזמן איסוריה לא מטא בשעה ט' עד לאחר תשע אפילו הכי לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסוריה ויתענה ולא יאכל. אלא א"א סמוך למנחה גדולה תנן מאי רבותיה דאגריפס המלך הא חל איסורא עלה מעיקרא משש שעות ולמעלה וצריכה למימר דאסיר בתמיה דאטו משום דלא אכל בעי למעבד איסורא. ויש ספרים דגרסי הכא כדבעינן למימר קמן ורשב"ם העביר עליה הקולמוס לפי שטתו. אבל לפי שטת הר"ן ז"ל מתיישבת שפיר וכן נ"ל שהיה שטת רש"י ז"ל אלא סמוך למנחה קטנה תנן סוף סוף מאי רבותיה דאגריפס המלך הא מטא ליה זמן איסוריה קודם שיגמור סעודתו ואפילו לרבי יוסי דאמר אם התחילו אין מפסיקין הנ"מ שהתחילו בהיתר אבל הכא מודה דאסור דלדעת כן היה אוכל בט' שעות שיגמור סעודתו אחר זמן איסורו וכמתחיל לאכול אחר זמן איסורו דמי ואסור. מהו דתימא ט' שעות דאגריפס המלך כארבע שעות דידן דמי ויאכל גם הוא מצה לתאבון כמותינו שאוכלין בד' שעות ביום והילכך כיון דאכתי לא מטא זמן איסוריה נשרי ליה לאכול בתחלת תשעה אע"פ שתמשך סעודתו לאחר תשעה קמ"ל דאסיר לאכול. ואי הוה תנינן סמוך למנחה גדולה ליכא רבותא כלל ולא שייך למיתני אפילו דכיון דטעמא הוי משום דאתי למנועי מפסחא ולא משום אכילה גסה דמצה ליכא למימר הכי מהו דתימא ט' לאגריפס כד' דידן דמי הילכך שמעינן מינה דמנחה קטנה תנן עכ"ל. ויש עליו כמה גמגומין חדא שהוא מגיה הספרים. ותו דמי יאמין שיאכל סעודתו מט' שעות ולמעלה יאכל בתחלת הלילה מצה לתאבון כמי שאוכל בד' שעות ביום דדילמא אגריפס בכל שנה היה רגיל לאכול הסעודה השנייה קרוב לחצי הלילה או היה מעביר הלילה במיני מתיקה או פירות כמנהג המלכים. אבל ליל פסח היה צריך לאכול בתחלת הלילה ולאכול שלמי חגיגה ופסח על הכובע ובתחלת הלילה כדתנן אינו נאכל אלא עד חצות ואיך אפשר שלאחר אכילתו שתי שעות ומחצה יאכל מצה לתאבון. ותו קשה שהרי המקשה היה משוה דין התחלת אכילה באיסור ודין התחלת אכילה בהיתר אלא שתמשוך סעודתו עד זמן האיסור ובמה תירץ לו את קושייתו ובאיזה לשון. לכן נ"ל כי הר"ן ז"ל מפרש הכי מהו דתימא וכו' דמהדר לתרוצי קושיא קמייתא אלא אי אמרת סמוך למנחה גדולה מאי רבותיה הא מטא ליה זמן איסוריה. לעולם אימא לך סמוך למנחה גדולה ומ"ד וכו' וכי היכי דלדידן שרי למיכל בד' שעות שהוא זמן סעודה לכל לאגריפס נמי זמן סעודתו בט' שעות ויהיה מותר לאכול אפילו חמץ. ואע"ג דכתיב אך ביום הראשון תשביתו אכילתו זו היא השבתתו כדכתב הרז"ה ז"ל קמ"ל דלכ"ע אסור ואפילו לאגריפס המלך. א"נ לאו בחמץ איירי אלא בשאר מאכלים שהם משביעים וה"ק מהו דתימא וכו' לעולם סמוך למ"ג תנן וכי היכי דלדידן אוכל בד' שעות ושאר היום סגי ליה להכין ולשחוט את הפסח אחר חצות ט' שעות לאגריפס המלך לא חל עליו איסור שהרי יש לו כמה עבדים לשמשו ולשחוט עליו את הפסח בין קודם ט' שעות בין לאחר ט' שעות ולא יתרשלו ולא יפשעו בעשיית הפסח ולא חל עליו שום איסור אכילה בע"פ ויכול להתחיל בט' שעות ולגמור בהיתר קמ"ל אפילו אגריפס המלך יתעכב כל היום שלא נחלוק בין מלכים להדיוטות. ונמצא לפי דרך זה לא נפשטה בעיין. והכי מוכח גרסת הספרים דגרסי סמוך לקושיא כדבעינן למימר קמן. כלומר איכא לתרוצי כדבעינן למימר מהו דתימא וכו' ומשום דתלמודא איפסיק באידך קושיא דפריך סוף סוף אמר כדבעינן למימר קמן מכח אידך פירכא וה"ה דהוה מצי תלמודא לדחות הכי ברישא אלא דאלימא ליה לתרוצי מכח פירכא אחריתי ולתרוצי הכי מהו דתימא והיודעים דרכי התלמוד יבינו זה. והשתא ניחא נמי שלא אמר מהו דתימא וכו' דמעיקרא נמי הכי ס"ל אלא דנטר ליה לבסוף לתרוצי בין אי מ"ג תנן או מ"ק תנן דלתרתי לישני קשיא מאי רבותיה דאגריפס. וכן נראה סברת רש"י ז"ל שלא פי' בפי' המשנה סמוך למ"ק כשאר מפרשים והכא במהו דתימא לא פי' החילוק שחילק רשב"ם ז"ל שהוא עיקר הטעם שבו תלוי פשיטות הבעיא:

ולענין הקושיא אשר הקשינו לדעת הר"ן ז"ל דנהי דלא נפשטה בעיין מינקט לקולא עדיךי טפי כיון דאין אסורו אלא מדרבנן. במה שכתבנו למעלה מתורץ דבר זה דכיון דאפילו האידנא הוא יום מרובה במצות ואם ישב לאכול ממנחה גדולה ומעלה ימשך אחר שלחנו ויתרשל מלהכין צורכי פסח ונמצא מבטל כמה מצות מהם דאורייתא כאכילת מצה ומהם דרבנן כגון מרור וחרוסת וד' כוסות ולכן כתב הרב מנקט לחומרא עדיף. אבל דעת רוב הפוסקים דאין אסור אלא ממ"ק ולמעלה ואפשר דס"ל דנפשטה בעיין כדעת רשב"ם ז"ל וכן נראה סברת בעל מגיד משנה שכתב ובגמ' איבעיא לן וכו' ומשמע התם דסמוך למ"ק. וכן כתוב בהלכות ומלשונו תדקדק דלא פסיקא ליה דנפשטא בעיין ממה שכתב ומשמע התם וכו' ולא כתב ואיפשטא התם וכו'. ואפשר נמי דס"ל דלא ניפשטה בעיין ומינקט לקולא עדיף כיון דאיסורו מדברי סופרים. ואי משום דמרובה במצות וכדכתיבנא לדעת הר"ן איכא למימר כיון דאין אכל לא חמץ ולא מצה אין אדם ממשיך סעודתו בשאר דברים ולא במצה עשירה דלא שכיח כולי האי ותו לא מידי. והנראה לע"ד כתבתי: