שו"ת רדב"ז/אלף ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן ושמעון שבאו לדין ופסק הדיין הדין ואמר לראובן צא תן לו כך וכך שאתה חייב אמר לו ראובן הורני מהיכן דנתני. השיב לו הדיין תפרע המעות אשר פסקתי עליך ואח"כ אתן לך פסק דין. מי מצי למימר ראובן אעכב הפרעון עד שיתנו לי הפסק דין או לא. גם בזמן שכותבין לו [אם] צריך לכתוב טעמי הדין או לא אלא כותבין לו פ' חייב לפ' כך וכך ותו לא:

תשובה גרסינן בפ' דיני ממונות כי אתא רב דימי א"ר יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נידון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו עד שילך למקום הועד אמר לפניו ר' אלעזר מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו. איתמר נמי א"ר ספרא שנים שנתעצמו בדין א' אומר נידון כאן וא' אומר נלך למקום הועד כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ואם הוצרך דבר לשאול מב"ד שבירושלים כותבין ושולחין וכו'. אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך למקום הועד א"ל רב אשי לאמימר והאמר ר"א כופין אותו ודן בעירו א"ל הנ"מ היכא דניחא ליה למלוה אבל היכא דלא ניחא ליה למלוה עבד לוה לאיש מלוה ע"כ בגמרא. ומדקאמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני הוה משמע דכותבין לו טעמו של הדין עם הראיות. אבל כתבו המפרשים עלה דגמרא כשנתעצמו בדין א' אומר למקום הוועד אני הולך וכפו אותו ודן בעירו ואמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ולאו למימרא שיכתבו לו הטעמים והראיות שחייבו אותו בשבילן אלא שולחין סתם פ' טען כך ופ' טען כך ומתוך דבריהם נראה לנו שהדין עם פ' וב"ד שבמקום הוועד הם ידעו מאיזה טעם וכתב הראב"ד ז"ל דכי אמרינן כותבין ונותנין לו הנ"מ כשכפאוהו לדון בעירו אבל כשבא לדון מעצמו לא. וכתבו המפרשים שכן הוא האמת דהכי משמע הכא וכן דעת ר"ת ז"ל. והא דקאמר מאיזה טעם דנתוני הם דברי הבעל דין אבל לא שיצטרכו לכתוב לו טעמי הדין והראיות וכ"כ נמוקי יוסף פ' איזהו נשך עלה דהנהו תרי כותאי דעבדי עסקא בהדי הדדי וז"ל כגון דא צריך לפרש הטעם שלא יחשדוני אבל בעלמא היכא דליכא חשדא אם היה מלגלג על הדין לא מודעינן ליה טעמא דדינא אדרבא משמתינן ליה כגברא דמפקר בבי דינא. ואע"ג דאמרינן בפ' זה בורר שמי שהיה רוצה ללכת לב"ד הגדול וכפו אותו ודן בעירו שאם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו מ"מ התם אין כותבין לו מטעם פ' ומראיה פ' אלא כותבין פ' טען כן ופ' השיב כן ומתוך כך נזדכה פ' וב"ד של הוועד הם ידעו טעמו של דבר. אבל רב פפא אמר כגון דא צריך לאודועי משמע כגון דא דוקא צריך לאודועי טעמו של דבר כן כתבו הרשב"א וכן דעת הראשונים והראב"ד ור"ת ור"י ז"ל שאין כותבין אלא למי שכפאוהו לדון בעירו דוקא כי התם. ולמי שמתלוצץ על הדין אין כותבין היכא דליכא חשדא אלא אדרבה משמתינן ליה וכן אפי' למי שכפאוהו אין כותבין לו הטעם עכ"ל. נמצאו חמשה חלוקים היכא דאיכא חשד כגון כותאי או עמי הארץ דדמו לכותאי מודיעין להם טעמו של הדין ואם הוא שואל כמתלוצץ או משום דלא ציית ותלה עצמו לומר הורוני מאיזה טעם דנתוני אין מודיעין לו טעמו של דבר אלא אדרבא משמתינן ליה. ואם הבעל דין צורבא מרבנן וחולק על הדיינים ואומר טעם לטענתו והם לא חששו לטעמו ואפילו אמר טעם עם הספר והם לא הסכימו לדעת הספר לפי שיש עליו חולקים או שנחלקו בהבנת דברי הספר גם בזה אין כותבין ונותנין לו ואפי' היה יחיד מומחה או יחיד שקבלוהו עליהם אין כותבין ונותנין לו אלא נחזי אם טעה בדבר משנה או בשקול הדעת יחזור הדין או ישלם מביתו כל ענין כפי דינו שכיון שקבלו עליו הרי הוא לו כמומחה ולא מצינו שהמפרשים והפוסקים חלקו עליו לענין אם כותבין ונותנין בין שלשה ליחיד מומחה או שקבלוהו עליהם. ואם אמר לב"ד הגדול קאזילנא וכפאוהו ודן בעירו ואמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו פסק הדין בלא טעם ובלא ראיה ואם לא כפו אותו אפילו פסק בלא טעם ובלא ראיה אין כותבין לו. ומיהו מלשון הרמב"ם ז"ל נראה לי שאפי' לא כפו אותו אלא שבאו לדון מעצמם ושאל לכתוב לו פסק דין כותבין לו פסק דין בלא טעם ובלא ראיה. ואם כפו אותו ודן בעירו ושאל הורוני מהיכן דנתוני כותבין לו טעמו של הדין שכתב פ' כ"ב מהלכות סנהדרין שאל א' מבעלי דינין לכתוב לו פסק דין כותבין לו כך. בא פ' לב"ד של פ' עם פ' בעל דינו שטענו בכך ויצא זכאי או חייב ונותנין לו ואין מזכירין לו שם המזכין ולא שם המחייבין אלא ב"ד של פ' מדבריהם נזדכה פ' ע"כ. ומשמע מדכתב סתם שאל א' מבע"ד וכו' משמע דבכל בעלי דינין איירי ואלו הדין של בעלי דינין שנתעצמו כתב בפ' ששי וז"ל שנים שנתעצמו בדין א' אומר נדון כאן וא' אומר נלך לב"ד הגדול שמא יטעו אלו הדיינים ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו ואח"כ מוציאין ממנו ע"כ. הא הכא כיון דתלי טעמא שמא טעיתם צריך לכתוב לו טעמי הדברים להודיעו שלא טעו והדין נותן כיון שאם לא כפו אותו אם שאל פסק דין נותנין לו היכא דכפו אותו מסקינן ליה דרגא וכותבין לו גם טעמים וראיות. והשתא אתיא לישנא דרב דימי כפשטא. וא"ת עובדא דהנהו כותאי קשיא דא"ר פפא כגון דא צריך לאודועי אבל אחריני אם שאל אין ואי לא לא. ואי קשיא לך להאי שטה אמאי לא מייתי האי מילתא אלא גבי שנים שנתעצמו בדין היינו טעמא דהיכא שנתעצמו בעי למיכתב טעמי הדין למיתב ליה אבל בעלמא אין נותנין לו אלא פסק דין. ודבר ברור הוא דמי ששואל פסק להיות בידו לראיה אם נזדכה או נתחייב דנותנין לו. הא למדת מדברי הרב ז"ל שנותנין לו ואח"כ מוציאין ממנו. והה"נ למי ששואל פסק דין לבד כגון שלא כפו אותו שיכול לעכב הפרעון עד שיתנו לו פ"ד וכ"ש לדעת שאר המפרשים שמי שכפאוהו לדון בעירו שאין כותבין לו אלא פסק דין. שיעכב הפרעון עד שיתנו לו פ"ד. ומ"מ אין ממתינין לו עד שיראה אם יוכל לבטל את הדין ולהחזירו. והראיה מהא דאמרינן בפ' חזקת הבתים והא מייתינין איגרא ממערבא דאין הלכה כר' שמעון ואמרי ליה לכי תיתי. וכן מההיא דפ' כל הנשבעין גבי האי דיינא דעבד כר' אלעזר וכו' ואמרי לכי תיתי ומשמע תפרע עתה מיד ולכי מייתית ראיה לבטל ולהחזיר את הדין יחזיר וכן כתבו המפרשים וטעמא דמסתבר הוא והבו דלא לוסיף עלה. הילכך לכל הפירושים מי שלא כפו אותו לדון בעירו אין כותבין לו טעמי הדין. ועדיין יש להסתפק אם לא כפו אותו ושאל פסק דין אם יכול לעכב הפרעון עד שיתנו לו כי לפי השטה הראשונה אינם צריכין לכתוב לו כלל וכיון שכן פשיטא שאין יכול לעכב ולפי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכותבין ואח"כ מוציאין ממנו והכא אתריה דמר היא. ונראה לי הלכה למעשה דלא שבקינן מה שכתבו הראב"ד ור"ת ור"י והרשב"א והרנב"ר ז"ל וכל הנמשכים אחריהם בפירוש מפני מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דדילמא איכא למימר דדוקא גבי נתעצמו בדין וכפו אותו כתב הרב ז"ל כותבין ונותנין לו ואח"כ מוציאין אבל גבי מי ששאל פס"ד לא כתב הרב ז"ל כן ודילמא מוציאין ממנו ואח"כ כותבין לו פסק דין הילכך לא דחינן המפורש מפני הסתום וזו סברא נכונה למשכילים וליכא למינדא מינה. והוי יודע דאע"ג דליכא האידנא לא בית הוועד ולא ב"ד הגדול נוהג דין זה שאם יש במקום אחד חכמים גדולים ומובהקים כופין אותו והולך ודן עמו שם במלוה וכיוצא בה משום דעבד לוה לאיש מלוה וכגון דליכא באתריה חכמים בקיאין בדינין אלא תלמידים אבל אם יש במקומו חכמים בקיאין אפי' יש במקום אחר יותר בקיאין אין כופין אותו אלא דן בעירו. וכן אני מדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ששי מהלכות סנהדרין וכן הדין בזה הזמן שאין שם ב"ד הגדול אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פ' וכו' כופין את הלוה והולך עמו וכן היו עושים מעשים בכל יום בספרד ע"כ. ומדפתח בחכמים גדולים מומחים לרבים וסיים בתלמידים משמע שאם באותו מקום יש חכמים בקיאים אלא שאינם גדולים מומחים לרבים כאותם שבמקום האחר אין כופין אותו ללכת שם וכן בדין כיון שיש במקום מי שיודע להוציא הדין לאמיתו למה נטרח את זה ללכת למקום אחר ומיהו אם היו במקום אחד ואמר לגדול קאזלינא כופין אותו ודן לפני הגדול ואם היו שוין אין יכול להסתלק מאחד לחבירו אפילו במקום אחד דלא קא מטרח ליה וזה שלא כדברי הסמ"ג אלא כדעת הרא"ש ז"ל דהכי מסתבר טפי. ואע"ג שנראה מתשובת הרשב"א ז"ל שלעולם כופין ללכת אצל הגדול אפי' במקום אחר שכך כתוב בסי' תשכ"ד וז"ל ואם בדיני ממונות כהלואות וכיוצא בהם אם היו גדולים בצרפת יותר מבפרופינצי"א כופין את הנתבע ללכת אחר התובע למקום החכמים בדינין יותר אך לפי הדומה יש בפרו"פינצא חכמים בחכמה של תורה להוציא דין לאמיתו בכל המקומות אשר שמענו שמעם לפיכך אין לכוף בזה הנתבע ללכת בצרפת או בשאר מקומות אשר שמענו שמעם ודאי עכ"ל. וכפי פשטה משמע שאם היו חכמי צרפת יותר חכמים אע"פ שחכמי פרופי"נציא היו ג"כ חכמים היו כופין את הנתבע ללכת לצרפת לדון בפניהם. מ"מ י"ל דקושטא דמלתא קאמר שהיו חכמי פרופינציא גדולים כחכמי צרפת ולרוחא דמלתא קאמר אם היו גדולים בצרפת יותר מפרופינציא כופין וכו' אפילו אם תרצה לומר שהדין כך אפי' הכי אין כופין שהרי חכמי ארצות פרופינציא גדולים כהם. אבל אין ה"נ שאפילו שלא היו גדולים כהם כיון שהם יודעים להוציא הדין לאמיתו לא היו כופין והיינו דתלי טעמא מפני שחכמי פרופינציא חכמים בחכמה של תורה להוציא דין לאמיתו. ועדיין צריך לי עיון דקשיא על זה מהא דגרסינן פ' אחד דיני ממונות הולך אחר ב"ד יפה אחר ר"א ללוד אחר רבי מתיא בן תרש לרומי ומשמע ודאי דהיו בשאר המקומות בקיאין להוציא הדין לאמיתו ואפ"ה אמר הלך [אחר] ר"א ללוד והוי יודע שעיקר הדין תלוי במחלוקת שיש מקצת הגאונים שסוברים דלא מצי למימר הורוני מאיזה טעם דנתוני אלא דוקא היכא דאיכא בית הוועד קבוע לכל אבל בזמן הזה דליכא בית הוועד אין יכול לזלזל כל כך בדיינים לומר כתבו לי שיחשדם שיטעו בדינם וכ"כ הראב"ד ז"ל בשם הראשונים וכיון דמלתא תליא בפלוגתא מנקט מלתא מציעתא עדיף טפי דאם אמר בזמן הזה לב"ד גדול מכם אזילנא אם יש במקומו חכמים שיודעים להוציא הדין לאמתו כופין אותו ודן בעירו. ואם אין במקומו אלא תלמידים כופין אותו והולך אחריו למקום שיש חכמים בקיאין. עוד כתבו בשם הגאונים ז"ל שם בתחלת הדין אמר לא אקבל דינכם אם לא תכתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אפילו לא טען ללכת לב"ד הגדול מעיקרא. עוד כתב הר"ן ז"ל גבי ואם הוצרך הדבר לשאול כותבין ושולחין פי' ואעפ"י שאלו הב"ד של העיר אינם בקיאין לגמרי בדין עד שיש להם ספק בדבר והיה ראוי שנשמע למי שטוען לעלות לבית הוועד אפ"ה כופין אותו ודן בעירו והב"ד ישלחו לבית הוועד שיבארו להם ספיקן ע"כ ומכאן יש קצת ראיה למה שכתבתי. ומיהו דעת הר"ן ז"ל כדעת הרשב"א ז"ל שכופין אותו ללכת למקום בקיאין יותר כדמשמע פשטא דההיא דצדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אלא שראיתי חילוק בין ברירת המלוה לברירת הלוה שכתב וז"ל קייל"ן נמי דהיכא דאיכא תרי בתי דינין בעיר אפילו מומחין מצי למימר לוה לא ניחא לי בהאי אלא בהאי כל היכא דהוו שוין אבל אם אחד גדול מחבירו מאן דבורר החכם הגדול ברירתו ברירה. וכן נמי אם במקום המלוה והלוה אין בו ב"ד ואפי' ערכאות ויש שני חכמים בתוך פרסה אחת האחד מומחה יותר מחבירו ובירר האחד המומחה ברירתו ברירה ואפילו ביררו הלוה. ואם המומחה הגדול רחוק מהחכם אחר שאינו מומחה כמוהו בהא אזלינן בתר מלוה דאי מלוה בירר החכם הגדול ברירתו ברירה ואם הלוה בירר החכם הגדול אין ברירתו ברירה כיון שזה הקרוב בקי בדין תורה אעפ"י שאין חכם כמותו זו הוא שטת הרמב"ן ז"ל:

ואני מוסיף נופך משלי שעתה בזמנינו זה שההוצאה מרובה וכל הדרכים בחזקת סכנה כדאיתא בירושלמי הלך אחר הקרוב בין שביררו לוה בין שביררו מלוה כיון שזה הקרוב יודע להוציא הדין לאמתו ועוד שעיקר הדין תלוי במחלוקת וכדכתיבנא. ועוד שכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל וכדברירנא לעיל. והנראה לע"ד כתבתי.