שו"ת רדב"ז/אלף ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה באשה ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה והיא באה בטענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ויש לה בנים מאיש אחר אם שומעין לה וכופין אותו להוציא דדלמא מציא אמרה בעינא לאינסובי לגברא שיהיה ראוי להוליד שאם ימותו אלו יבואו אחרים במקומם:

תשובה אין כופין אותו ואפילו אין לה אלא בת אחת סגי דהא אית לה חוטרא לידה ומרא לקבורה וכן כתבו ז"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב גבי האי דאתית קמיה וכו' כתב ולא היו לה בנים משמע שאם היו לה בנים לא תועיל טענתה וכ"ש הוא דאיש שהוא מצווה על פריה ורביה אם כבר קיים לא כייפינן ליה שישא אשה בת בנים ולא חיישינן שמא ימותו אלו כ"ש לגבי אתתא דלא מפקדא אפריה ורביה דלית לן למיחש לשמא ימותו. ומה שיש להסתפק אם מתו בניה אם מונין לה עשר שנים משעת המיתה או משעת הנשואין ומסתברא לי משעת הנשואין שהרי אין הספק אלא ממנו שהרי היו לה בנים והוא לא היו לו בנים. והה"נ אם יש לה בני בנים או בנות בנים או בני בנות או בנות בנות שאין לה שוב טענה בעינא חוטרא וכו' דהא אית לה ומק"ו דפריה ורביה אתי דאם האיש שהוא מצווה על פריה ורביה בני בנים הרי הם כבנים כ"ש לאשה דלא מצווה אלא שבאת מצד ומחמת טענה כל שהוא. דבני בנים הרי הם כבנים. והנלע"ד כתבתי: