שו"ת רדב"ז/אלף ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בענין פרטי דיני מעמד שלשתן במה שייך ובמה לא שייך בקוצר כדי שיהיו מסודרים בפיך:

תשובה מעמד שלשתן הוי בין בפקדון ובין במלוה בין ע"פ בין בשטר וכגון שמסר לו את השטר אע"פ שלא כתב אלא שאמר ללוה במעמד שלשתן תן מנה שאתה חייב לי בשטר לפלוני או אפילו שהיה השטר מופקד ביד אחר ואמר לנפקד תן השטר המופקד בידך לפלוני וללוה אמר תן לו את המלוה גם במעמד שלשתן קנה המקבל וגובה מנכסים משועבדים אבל אם לא מסר לו את השטר ולא הקנהו לו במעמד שלשתן אלא המלוה הוא שהקנהו לו נ"ל דגובה מנכסים בני חורין ולא מן המשועבדים. ואע"ג דכתבו בתוספות דאין שטר נקנה במעמד שלשתן הנ"מ גיטי נשים ושחרורי עבדים אבל שטרי ממון קונה דמגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני והנותן או מוכר במעמד שלשתן אינו יכול לחזור ולמחול לו דאלמוה רבנן לתקנת מעמד שלשתן כיון דהוי הלכתא בלא טעמא. וי"א דבזה חוזר ומוחלו מחול והראשון נראה עיקר. ומעמד שלשתן הוי אפי' בע"כ של הנפקד או הלוה ואע"פ שיש חולקים זה עיקר. ומעמד שלשתן לא הוי אלא בממון העומד לגבות ודאי אבל ממון דאפשר שלא יבא לידי גביה כגון כתובת אשה לא תקנו מעמד שלשתן. ומעמד שלשתן לא הוי באומר הלויני מנה ותן אותו לפלוני אלא א"כ יש לו אצלו מלוה או פקדון ואם המלוה או הפקדון ביד עכו"ם ואמר לו תנהו לישראל זה במעמד שלשתן לא קנה דעכו"ם לית ליה זכייה וכיון דלא זכי לנפשיה לא זכי לאחריני וכיון דהוי הלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה. ואם הנפקד ישראל והמקבל עכו"ם כל זמן שאין הישראל חוזר בו נותן לעכו"ם ואם חזר בו הנותן יחזיר הפקדון לישראל ואם אינו יכול להשמט מן העכו"ם מפני שהוא אלם או מפני שכן הוא בדיניהם יתן לעכו"ם ופטור מן המפקיד ואם העכו"ם הוא הנותן זכה המקבל במעמד שלשתן חדא דבדיניהם קונה ותו דכ"ש הוא אם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד שלשתן כ"ש של עכו"ם. ואם הלוה היה עני בשעת המעמד ועשה בערמה להסמיכו אצלו הרי זה חוזר עליו ואם העני אח"כ נפטר ממנו במעמד שלשתן והכי איתא בירושלמי. ואין מעמד שלשתן ע"י שליח כיון דהוי הלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה. ויש חולקים דשלוחו של אדם כמותו בכל מקום. ומסתברא לי שאם הנותן או המקבל עשו שליח זה להקנות וזה לקנות דלא קנו במעמד שלשתן שעיקר החדוש הוא שזה יכול להקנות מה שביד אחרים והמקבל יכול לקנות. הילכך אין לך בו אלא חדושו הוא בעצמו ולא שלוחו. אבל אם הלוה או הנפקד עשה שליח כדי שיהיה במקומו במעמד שלשתן אין כאן חדוש אלא שלוחו של אדם כמותו. ואם ראובן חייב לשמעון מנה והעמידו אצל לוי אם קבל שמעון לגבות מלוי נפטר ראובן ואם שתק שמעון רצה מזה גובה [כו'] כן כתבו בשם הרמ"ה ז"ל. ואע"ג דבעלמא שתיקה כהודאה דמיא הנ"מ בהודאה עצמה אבל בקבלה לא הוי דלהכי שתיק מפני שאין נפסד הוא בשתיקתו דתרי עדיף מחד. ושותפי דעבוד חושבנא ופשו מעות גבי חד מנייהו ואקנינהו לאחר במעמד שלשתן ושוב עבוד חושבנא ואשכח דטעותא היה ולא פש גבי' ולא מידי הוי קנין בטעות וחוזר. אם שותפו הודה לו שהוא טעות פורע למקבל כיון שהודה לו במעמד שלשתן וחוזר וגובה משותפו ואפילו ליכא לאשתלומי מיניה אמרינן ליה כיון דאודית דטעותא הוה זיל פרע ליה וכ"ש אי איכא לאשתלומי מיניה. ואי הוו תרי שותפי בר מהאי והודו דטעותא הוה אי איכא לאשתלומי מינייהו נאמנים כשני עדים דעלמא ואי ליכא לאשתלומי מנייהו חיישינן לקנוניא. ואם המקבל הוא שהודה דטעותא הוה איהו דאפסיד אנפשיה ואין לו על שאר השותפין כלום. ואם המקבל ואחד מן המשותפין הודו דטעותא הוה לא הוו כשני עדים דעלמא לחייב את השותף האחר לפי שהם נוגעים בעדות. ואפי' המקבל ואחד דעלמא ואחד מן השותפין אין מצטרפין לחייב את השותף השני ואפי' שהשותפים ערבים זה לזה והמקבל אין מפסיד כלום שהרי השותף שהודה דטעותא הוה חייב לפרוע לו כל חובו אפ"ה הוי נוגע בעדות דטובים השנים מן האחד. ואם טוען היינו שלשתנו במעמד וזה כופר אם יש עדים חייב ואם אין עדים ישבע שלא היה מעמד שלשתן בשאר הטענות ופטור. ואם טוען במעמד שלשתן היה אבל טעות היה בחשבון נאמן במגו. ואם טוען משטה הייתי בך אינו כלום דאין אדם משטה במעמד שלשתן. וא"ת ואפילו יש עדים יהיה נאמן לומר טעות היה מגו שהיה יכול לומר פרעתי. י"ל דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דאלולי דקדק בחשבון ופש גביה לא היה מקבל עליה במעמד שלשתן ותו דחזקה על האדם שמדקדק בחשבונו קודם שיעשה מעמד שלשתן. אבל אם טען פרעתי ודאי נאמן אע"פ שיש עדים דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרוע בעדים דאפילו לענין קנין בעצמו אע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד איכא מ"ד דנאמן לומר פרעתי דליכא טעמא דשטרך בידי מאי בעי. אבל גדולי הפוסקים אמרו דאין נאמן לומר פרעתי והכי מסתברא לי דכיון דיודע דסתם קנין לכתיבה עומד הוה ליה לאודועי לסהדי שהוא פורע את חובו כדי שלא יכתבו את השטר. ואפילו למאן דסבר דמצי למחויי בכתיבת השטר אינו נאמן לומר פרעתי דה"ל לאסוקי אדעתיה דלמא כתבוהו כבר וה"ל לאודועיה מקמי דמפרע ואיהו דאפסיד אנפשיה. ומיהו אם מיחה בעדים שלא יכתבו את השטר לדעת האומרים שמחאתו מחאה ואינן רשאין לכתוב שטר בזה אני רואה את דברי האומר שהוא נאמן לומר פרעתי דהא שוב לא יכתבו עליו שטר לפיכך יאמר לפי שהייתי בטוח מן השטר פרעתי בלא עדים וטעמא דשטרך בידי מאי בעי ליכא. והוי יודע שהנכון הוא שהטוען על המלוה בעדים וקנין פרעתי אין נאמן והוא לפי שעיקר הדין אם יכול למחות בכתיבת השטר הוא מחלוקת פוסקים גם אם יכול לטעון פרעתי על המלוה בקנין הוא מחלוקת לפיכך אינו נאמן. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל סתם סוף פ"ב מה' טוען ונטען וז"ל טענו שיש לו אצלו חוב בעדים וקנין ואמר כן היה ופרעתיך או שאמר איני חייב לך כלום ונשבע ואח"כ באו עידי הקנין או הוציא השטר ונתקיים ה"ז משלם ואינו חשוד שהרי לא העידו שלא פרעו ולא אמר הנתבע לא היו דברים מעולם וכן כל כיוצא בזה ע"כ. והנראה לע"ד כתבתי: