שו"ת רדב"ז/אלף ב
שאלה מרודס ילמדנו רבינו ראובן הפקיד ביד שמעון בגדים להוליכם למצרים ואמר לו בשעת מסירת הבגדים עשה בפקדון הזה כמו שתעשה בשלך ושמעון לא מצא למכור את הבגדים והפקידם ביד נאמן ונאבד הפקדון. ועתה תובע ראובן את שמעון לומר לא הרשיתי אותך אלא למכור או להחליף כמו שאתה עושה בשלך אבל להפקיד ביד אחרים לא כי אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר. ואת"ל דהוי פושע דבהאי לישנא לא משמע שהרשהו להפקיד אכתי מיבעיא לי אם אומר לו עשה בבגד זה כל מה שתרצה וכל מה שיעלה על רעיונך ומחשבתך שאפילו תטיל אותו לים לא אתבע ממך כלום וכן אמר לו בלשון לעז פאזי דיאיסטי פנוניו טודו לוקי ווש קיניר דיש אי טודו לוקי סי ווש אנטוגאר"י אאון קילו איניש אין לה מאר אי ווש דו קומסיון לארגא. עתה יש לשאול כיון דאמר לו בהאי לישנא כולל ג"כ שיוכל להפקידו ביד אחרים או דילמא לא עדיף מלשון עשה בשלי כמו בשלך. אחר זה כשראה שמעון שהדיינים קוהים בדבריו וג"כ שאמרו לו אם יש לך טענה אחרת והשיב שכבר טען כל מה שהיה לו לטעון. וחזר קודם גמר דין ואמר רבותי ראובן הזה בשעת מסירת הפקדון אמר לי כמה לשונות של פיטור והוא אמר לי בהדיא שאם לא אמצא למכור שאפקיד ביד אחרים וכן עשיתי ובתחלה לא פירשתי לפי שהוא בכלל מה שאמר לי שאפילו אטיל הפקדון לים שאהיה פטור. וגם בכל מה שאמר לי שאעשה מה שארצה ולא חששתי לפרש ולהאריך בדברים. ועתה יורנו רבינו אי הוי שמעון בזה חוזר וטוען או מפרש דבריו הראשונים שהרי דבריו הראשונים הוא. עוד ילמדנו רבינו יוסף מכר קרקע לאברהם ובשעת המכר התנו שיפרע הקונה חצי הסך במעות וחצי הסך ינכה במלאכת ידיו בתיקון הבגדים שיתן לו יוסף ונכתב ביניהם שטר על זה ונתן לו בגדים ונכה מקצת החוב ושוב העני יוסף ואין בידו סיפוק לקנות צמר ולעשות בגדים ותובע את אברהם שארית חובו במעות. השיב אברהם איני חייב לך מעות אלא מלאכת ידי לנכות הסך וכמעט שלא קניתי הקרקע כי אם בסבת נכותי חצי הסך במלאכתי אם אין לך בגדים לך בקש מאחרים ואני אעשה המלאכה כי איני חייב לך מעות אי דמיא האי למאי דאמרינן בכתובות פ' האשה ההוא גברא דאוגר רחייא לחבריה שנראה משם דאי איכא פסידא לשוכר אמרינן למשכיר טחון וזבין טחון ואותיב ובכאן בנדון זה דאית פסידא לאברהם במה שיפרע במעות לא מחייבינן לו לפרעו מעות וימתין יוסף עד שיזדמנו לו בגדים. על כל זה יעמידנו רבינו על הנכון וינחנו בדרך אמת ושלום רבינו ושלום תורתו יגדל לעד א"ס:
תשובה הני דייני דקהו קיהותא לא ידעתי על מה סמכו דכיון דהתנה עמו שאפי' יטיל הפקדון לים יהא פטור אין לו עליו כלים שעל תנאי זה קבל הפקדון ומה טעם היו קוהים עליו לחייבו דהא קייל"ן מתנה שומר חנם להיות פטור מפשיעה וכן מתנה להיות כשואל והכל לפי תנאו ואין חילוק בין תנאי שיתנה המפקיד או הנפקד וחבירו שתק וקבל הפקדון שעל תנאי זה קבלו היש לך פשיעה גדולה מזו מלהטיל הפקדון לים ואפ"ה פטרו וכ"ש להפקידו ביד אחרים וכ"ש ביד נאמן דודאי לא מצי למימר ליה אין רצוני וכו' שכך נתרצה במה שיעשה ומפני שלא ידעתי טעם הדיינים אם הוא מן הספר או מן הסברא לא כתבתי דבר עד שאדע על מה אכתוב. גדולה מזו אני אומר שאפי' בטענה הראשונה הוא נפטר כיון שאמר לו עשה בשלי כבשלך כי סתם שולח סחורה ע"י חבירו למכור במקום אחר לעשות במכירתה מה שיראה לו לשליח וזה הלשון לטפויי מלתא קאתי. הילכך דרך הסוחרים שבזמן שאין מוצאין למכור או להחליף מפקידים סחורתם ביד נאמנים. ויש לי ע"ז ראיות אלא שאין אנו צריכין לזה בנ"ד דתרעא רווח בטענה שנייה. והוי יודע שאפילו שיהיה בלשון שתי משמעיות לא מפקינן ממונא מספיקא:
ולענין אם נקרא חוזר וטוען. כלל זה יהיה בידך כל טענה שהוא מפטור לפטור חוזר וטוען אם לא באו עדים להכחיש טענתו הראשונה ואפילו שיצא מב"ד וחזר וזהו דעת רוב הפוסקים. ולדעת מקצת אם יצא מב"ד שוב אינו חוזר וטוען דדלמא טענתא אגמרוה ובנ"ד הוי מפטור לפטור וחוזר וטוען ואפילו לפי דעת הדיינים שהיו קוהים לחייבו נמצא שטענתו היא מחיוב לפטור ואינו חוזר וטוען כיון שאמרו לו אם יש לו עוד טענה אחרת ואמר אין לי מ"מ לפרש דבריו הראשונים יכול לטעון הואיל ולא יצא מב"ד לדעת כ"ע והכא פירוש הוא שהרי בכלל הלשון שאמר המפקיד הוא שנתן לו רשות לעשות בפקדון כל מה שירצה ולהפקיד ביד אחרים ג"כ מפני שכתבתי לשם על דין זה פעם אחרת לא אאריך בו ויעויין משם ואם יש מערער בדבר תודיעני ואכתוב בארוכה כי לעת [עתה] אין פנאי:
ולענין דין אברהם ויוסף אם אברהם מוצא לעשות מלאכה תמיד כופין אותו לתת מעות בעין ליוסף דכופין על מדת סדום וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות שכירות ואם לא ימצא אברהם לעשות מלאכה תמיד הדין עמו כי לא נתחייב לו אלא מלאכת ידו כשיעור מעותיו ולא מעות לפיכך יבקש יוסף בגדים מאחרים ויתן לאברהם לתקן ויקח הוא השכירות עד שינכה מעותיו ודמיא לההיא דפ' האשה אשר כתבת. ויפה אמרת ודברים פשוטים הם ולפיכך לא ראיתי להאריך בהם. והנראה לע"ד כתבתי: