שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן עט
שאלה ראובן היה לו אחות ונדר למשוד' שלה ל"ה אלפים לבנים וכתב שטר עליו זה לשוני בפניני עדים ח"מ ראובן נטל קנין שלם כו' ונשבע ש"ח לדעת המב"ה ולדעת הנשבעים באמת בלי שום צד ערמה ומרמה כלל ולדע' שמעון הדר בשלוניקי הוא המשודך לתת לו כשיבא ב"ה להכנס לחופה עם אחותו הבתולה פלונית ל"ה אלפים לבנים מדודים ובשמושי ערש כו' ויהי החתן יצוא יצא משלוניקי לעשו' מלאכתו לכנוס לחופה את פלו' הנז' והנה האח של הבחורה או לא השיגה ידו לעת ההיא לתת יותר מל' אלף או שלא רצה לתת אלא ל' אלף והבחור כנס את אשתו לחופה ושתק ושטר השבועה הנז' בידו והנה עתה שואל החתן החמשת אלפים הנז' ואח הכלה טוען כבר נתתי הל' וכנסת אשתך ולא ערערת בדבר ודאי מחלת ואיני רוצה ליתן עוד והחתן הנז' טוען אני אחר שיצאתי מעירי ואבא מארי עמי מה הייתי יכול לעשות קבלתי מה שנתת לי וחשבתי הנה שטרי בידי שמא עתה אינם מזומנים היום או למחר אשאלם בכח השבועה ושאלהשואל הדין עם מי:
נר' בעיני שהדין עם החתן וחייב אחי הבחור' להשלים שבועתו דנהי שלא עבר עד עתה כיון שלא תבעוהו מ"מ מכאן ואילך אם יתבע ממנו חייב לקיים שבועתו ותחלה אני אומר דבלא שבועה היה חייב אחי הבחורה לפרוע אלו המעות ואע"פ שלכאורה לא היה נר' כן דהא אמרינן בהנושא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נתן לבנך כך וכך ואתה לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה סיים הרי"ף בהלכותיו וז"ל ירושלמי אבל לא האח על יד אחותו ולא אשה על יד בתה ואפי' היא קטנה ותו דאפי' באב לבתו ואב לבנו דוקא דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים וכ"כ הרא"ש בפסקיו פ' הנושא וכ"כ הטור א"ה סי' נ"א מאי איכא למימר דוקא התם דליכא אלא אמירה בלבד אבל בנ"ד דאיכא קנין אין אחר קנין כלום וכמו שהביאו הפוסקים ז"ל אכתי אין לחייב לראובן את האשה הזאת שהרי כתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור בסי' הנז' בשמו וז"ל וכתב הרמב"ם צריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ כמו שכשפסק אדם לבתו ועמדו וקדשו הפסקה קיימ' כאלו היה בקנין וצריך שיהיו הדברים מצויי' בשעת הפסקה גם במקום שאין הפסקה קיימת אלא בקנין צריך שיהיו הדברים מצויים בעת ההיא וכ"ש שמעות אינם נקנין בחליפין. מכל זה היה נר' ודאי שאין כח לחייב לראובן את האשה מצד הקנין
ואע"פ שכתבו הגהות מיימוניות וז"ל כתבו רבותינו כל תנאי שהוא בשעת קידושין נקרא פסיקתא ונקנה באמירה ואעפ"י שלא בא לעולם ואע"פ שאין בידו הרי הוא כאלו בידו ואפי' הוא מטבע וא"כ בנ"ד נמי היה אפשר לומר דקנין הבא במקו' פסיקתא עומד וחייב האח לגמור ולקיים כל מה שנדר ופסק לאחותו בקנין מ"מ כבר היה אפשר לחלק אפי' לדעת בעל העטור ז"ל ולומר דדוקא התם דעדיף עמדו וקדשו בלא קנין כי היכי דעדיף ומהני האמירה לבדה לקיי' הענין מטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו גמר ומקנה ליה באמירה גם לזה מהני דאע"ג דאינו ברשותו ושהוא מטבע גמר ומקנה וה"ל כאלו נשתעבד לז' וכבר כתבו התו' בריש פ' אע"פ דאעפ"י שאין אדם מקנ' דשלב"ל מ"מ אדם משעבד לדשלב"ל אבל היכא דצריך קנין י"ל דלא עדיף משא' משא ומתן דאין הקנין מועיל לדשלב"ל ולא למטבע דמטבע אינו נקנה בחליפין וכ"ש במקום שהרמב"ם ז"ל כתב בפי' דבעינן שיהיו הדברים שפסקו מצויין והטור ז"ל שדרכו להביא הסברות לא הביא רק סברת הרמב"ם ז"ל משמע ודאי דהכי ס"ל וא"כ חוזרני לומר דודאי לכאורה נר' שלא היה כח הקנין מספיק לחייב לאח האשה הזאת מכח הקנין לבד
אלא שנר' לע"ד דכד מעיינת ביה שפיר מצינו למימר דודאי בלא כח השבועה ואפשר אפי' בלא קנין היה כח ביד ב"ד לחייב לראובן את האשה והטעם דלא גרע זה משליחות שאם אדם משלח לפל' שילך למקום פ' ושיתן לו כו"כ שחייב מכיון שעשה שליחותו וכדא' בהגוזל בתרא השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקיס לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם ואמרי' בגמ' משום דעביד שליחותיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' שכירות השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא מה יביא נותן לו שכרו משלם וכתב המרדכי ז"ל השוכר כו' נותן לו שכרו משלם ככל אשר התנה לו אם עשה שליחותו ומשמע אפי' יותר מכדי טרחו וכמו שמפרש התם עיין עליו. וכ"כ התוס' בפ' הגוזל בתרא ואע"ג שנר' מדבריהם דדוקא כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסי' במקום אחר כיוצא בו וזה הקשה אלי החכם ה"ר שלמה כהן י"א ואני אומר כי הפוסקים ז"ל שסתמו דבריהם לא ס"ל הכי הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' גם הטור ז"ל כתב נותן לו שכרו משלם שמשם דקדקו התו' ז"ל שר"ל יותר ממה שהיה ראוי ילא הזכיר שום תנאי משמע דבכל ענין נותן לו שכרו משלם וכן ר"יו נתיב כ"ט ח"ג כתב נותן לו שכרו מכלם כיון שעשה שליחותו
ואפי' לפי דעת התוס' ז"ל נר' דבנ"ד נותן לו משלם שהרי כתוב בהגהה במיימון פ"ט וז"ל פירש ה"ר חזקיה דוקא אם עסוק במלאכה שהפסיד כ"כ אז נותן לו שכרו משלם אפי' יותר מכדי טרחו הרבה כו' עד וטעמא דהוא מסוכן וחייב הספן להצילו וליטול שכר טרחו והכי נמי מצוה להביא רפואה לחולה אבל בכל שאר מלאכות חייב לתת ככל אשר התנה וכן כתוב במרדכי א"כ נר' דדוקא במקום שמוטל על השליח לעשות אז אינו נוטל אלא שכרו הראוי לו ויכול הלה לומר על המותר משט' הייתי בך אם לא הפסי' אבל בנדון כיוצא בנ"ד פשיטא שהיה צריך ליתן שכרו משלם
עוד מצאתי ביבמות פ' מצות חליצה כתבו התוס' דף ר"ו אין לו אלא שכרו היינו הכא וכו' עד אבל היכא שלוקחי' דבר גדול התם אין יכול לומר לו משטה אני בך ואע"פ שלא הוציא כלום מאותו דבר שתובע עליו שכר ובנדון דידן הדבר ברור שדרך ליטול הרבה וא"כ זכינו לדין דכיון שכתב לתת לו כשיבא וכו' וכבר השלים שליחותו שבא וכנס אחותו לחופה ודאי לכל הסברות חייב ראובן אפי' בלא קנין ובלא שבועה
ואחר שהוכחנו שחייב ראובן להשלים לגיסו מה שפסק עמו נראה שבכל יום ויום שלא יתן אחר שיתבענו עובר על שבועתו ולא מבעיא לדעת הרא"ש שכתב בתשו' והביאה בנו הטור ח"מ סי' ע"ג ראובן נתחייב מנה לשמעון לזמן פלוני ונשבע לפרו' קודם שיעבור וכו' עד יראה אעפ"י שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת וכו' ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר ועומד בשבועתי לפרוע כשיתבע לו הרי שאעפ"י שעבר הזמן מ"מ מוזהר ועומד
ואפי' לדעת הריב"ש ז"ל שכתב בסי' שמ"ד וז"ל ואפי' לדעת הרא"ש ז"ל שסובר שמי שחייב לחבירו מנה ונשבע לפרעו לזמן פ' ועבר הזמן שעדיין חייב להשלים מכח השבועה ההיא דכשנשבע לפרעו לזמן פ' הכוונה היא כאלו הם שתי שבועות א' שיפרענו וא' שיפרענו לזמן פ' עדיין היה אפשר לומר דהיינו במי שחייב כבר ונשבע לפרוע אבל במי שאינו חייב מן הדין אין השבועה אלא כפי משמעות' דהיינו עד הזמן ולא יותר ע"כ ואעפ"י שהוא ז"ל הרגיש בחולשת חלוק זה כמו שנרא' מתוך לשונו מ"מ אפי' היינו אומרים כן מ"מ בנ"ד כבר הוכחנו דמן הדין היה חייב ראובן להשלים בלא קנין ובלא שבועה וא"כ נשאר על ראובן החיוב מצד הדין גם השבוע' דבשלמא בנדון דהריב"ש שכלל כלל לא היה חייב אלא מכח השבועה היה מקום לפטור ולומר דכיון שעבר השבועה פעם אחת שוב אינו חייב עליה דהוי כשבוע' שאוכל כבר זה היום דאין עליו דבר אחר רק השבועה לאוכלו היום עבר היום ולא אכלו שוב אינו חייב אבל בנ"ד כיון שכל כח השבועה בשביל שהיה חייב א"כ כל זמן שעומד החיוב עומד השבועה ואין לטעות בדברי הריב"ש שכתב במי שחייב כבר דמשמ' שהיה חייב מקדם ואח"כ נשבע שזה טעות וק"ל.
וא"כ לדעת הרא"ש ז"ל נר' שלא מפני ששתק זה ולא תבע בזמנו מחל' על שבועתו אלא לעולם התביעה במקומה עומדת ולא הרויח הנשבע אלא שלא עבר על שבועתו כל זמן שלא תבע התובע וגדולה מזו כתב מהררי"ק ז"ל שרש קי"ב שמי שנשבע לפרוע לחברו מעות ולהוליכ' למקום פ' ושינה המלוה דירתו במקום אחר אם המקומות שוים בקורבה ושאין סכנה בזה יותר מזה שחייב הלוה להוליך המעו' למקום ההוא אשר שם וסמך על תשו' הרא"ש ז"ל הנ"ל וכ' בסוף וז"ל הרי לך כי כל לשונו מוכיח שעיקר השבועה תלויה בפרעון וכל זמן שיש פרעון יש שבועה ואפי' במקום שלענין שבועה אין חיוב שבועה כגון שעבר היום ולא אכלו מ"מ בשבועות תנאי ממון חייב ע"כ.
ואפי' לדע' הרש"בא ז"ל בנ"ד נר' ודאי שהדין שוה להרא"ש ז"ל שהרי כתב הרמ"בן בתשו' סי' רנ"ט וז"ל הנשבע לפרוע לזמן פלו' או להזמין בתו לזמן פ' לנשואין ליום פ' ולא עשה כן. תשובה יש לדון ולומר שהוא מחוייב לעשות כן אחר זמן ובכל יום ויום עובר על השבועה לפי שאלו ב' דברים הם כו' אבל אם נשבע לעשו' דבר ביום פ' אם עבר ולא עשה שוב אינו חיוב שבועה עליו כו' הרי שמחלק בין כשאמר לעשות ביום פלו' שכיון שפרט יום פ' בפי' כיון שעבר היום ההוא שוב אינו חייב אבל כשאמר לזמן פ' נר' דהוי כמי שנודר להתענות יום א' סתם שאפי' שהתחיל להתענות ביום א' ושכח ואכל חייב להתענות יום אחר מה שאין כן כשנדר להתענות יום פ' שכיון שעבר היום ההוא שוב אינו חייב כך נראה וא"כ בנ"ד נמ לא נשבע שיתן ביום פ' אלא לת' כשיבא בכל יום עומד בשבועתו
ואע"פי שהריב"ש ז"ל נר' מדבריו שאינו מחל' מ"מ אחר שהרא"ש ז"ל כ"כ בפי' שאפי' נשבע לפרו' ביום פ' ועב' היום ולא פרעו שעדיין כח השבועה במקומה עומדת דלא דמי לאוכל ככר זה היו' ומצאנו בזאת התשו' חלוק זה אפשר שגם הרש"בא ז"ל סובר כן או שתשובה זו היא ממנו
ועוד הייתי יכול לומר שאפי' הריב"ש מודה כן בנ"ד אפי' לדעת הרש"בא ז"ל שהרי כאן לא אמר אלא לתת כשיבא ולא קבע זמן רק שר"ל שמיד כשיבא יהא חיי' להשלי' עמו כשיתבענו דודאי כל עוד שלא יתבענו אינו נר' שיהיה חייב וכ"ש תרא"ש בתשו' הנ"ל דבהא לא פליגי וא"כ איפש' דנ"ד לכ"ע חייב כשיתבענו מכח השבועה דלא מסתבר למימר דתיכף ברדתו מן הסוס החתן ולא ימסור בידו המעות אחי הכלה שיעבור על שבועתו וא"כ ע"כ יש לנו לומר שאין הכונה רק שבלכתו לשם ויתבע המעות יפרענו.
ועוד יש להחמיר בנ"ד שכתוב שנשבע לדעת פ' והנה בטל דעתו לדעת חברו וא"כ כיון שזה החתן לא רצה לדחקו תכף ומיד רק ששתק כעת ודעתו היה שלא רצה להעבירו על השבוע' עד שיראה זמן ראוי לכך ולדעתו נשבע וא"כ דעתו היה שיתחייב בשבועתו כל זמן שיתבענו כך נלע"ד
ואפי' לא היה אלא ספק שבועה פשיט' ופשיטא שחייב וחייבי' ב"ד לכופו שיקיים שבועתו כיון שמן הדין חייב להשלים אפי' בלא כח השבועה כל עוד שלא מחל לו החתן בפי' והאריכות בזה נר' מותר לע"ד ומה שנר' בעיני כתבתי: