שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן נג
מעשה שהיה כך היה כי קהל קדוש רודיש י"א בה ות היה מנהגם לעשות היין חוץ לעיר והיו מביאים היין בנודות ע"י חמרים גוים והיו המכשולות מתרבים אם ממגע הגוי בכוונה או שלא בכוונה. גם אענין הנודות שלא היו עושים ההכשר הראוי להם כפי הדין. גם כי היו אנשים בלתי נזהרים בערוי היין מן הנוד לחבית והיוצא מכח גוי כשידע הגוי שהוא יין אסור ולדעת הרשב"א שהוא גדול הפוסקים האחרונים אסור אפי' בהנאה ואע"פי שהרא"ש אסרו בשתיי' לבד גם דעת הרמ"בם פ' י"ב מה' מאכלות אסורות מסכים לדברי הרא"ש מ"מ כ"ע מודו דאסור בשתיה דבהא ודאי לא פליגי
על כן על כל הדברים הנז' השרידים אשר נגע יראת ה' בלבם וראו הבקיעה כי רבה והפרצה כי גדלה ראו להטות עצמם אל הקצה האחרון להרחיק עצמם תכלית המרחק מן האסור עד שהסכימו ועלתה ההסכמה מצד כל הקהל גדולים וקטנים שלא לעשות יין חוץ לעיר ושלא לשתות יין שנעשה חוץ מן העיר מיום פלוני עד עשרים שנה רצופים. וכמ"כ גזרו ואסרו היין הבא מקאנדיאה ומשי'או ואנאקשיאה אם לא יהיה עשוי על האופן הנז'.
וזהו תורף לשונות הבאים בהסכמה איל אניו די הרצ"ז כו' הנעלה דון יוסף לוי יצ"ו קומינסו די האזיר לאגאריש אינלה טיירה אי טראיר לה חובה אי אנשי האזיר איל וינו פור לו קואל שי אישקווה טודה שושפיג"ה ואחר זה מוג"ש יחידי סגולה התנדבו די טאנביין איל אניו שיגיינדו פאזיר לגאריש כו' אי פאזיר איל מודו דיג'ו וע"י נדבת הקהל הסכימו קי איל קי דישט' מודו פיזיירי וינו לו אברן פור כשר אי די אוטרו מדו שירן גוזרין עליו איסור. עוד כתוב פרנסים ואנשי מעמד קידי ינדו שקוטאר איל קינו פ' יזיישי שו וינו אין לה טיירה דישירין גוזרין עליו איסור נתקבצו כלם כו' וקבלו עליהם טודו תקון קולי דיירין לפי שעה פארה פאזיר לוש וינוש בהכשר אין לאש ויניאש קונקי מעכשו והלאה איליוש מעצמם קבלו עליהם לה גזרה קי איל ק"ק אה פ' י"גו די פאזיר לוש וינוש אינלה טיירה אי איל קי פיאירי שוגג או פושע קי שו וינו שיאה אסור עוד קבלו כלם דינו ביויר וינו דינדי לה וינדימייא די ה' רצט והלאה שינו פואירי איג"ו אין לה טיירה די דיינטרו אי נינגון אוטרו תיקון ואלגה להכשיר היין הנעשה חוץ לעיר כו' עד כי כלם גזרו עליהם איסור בדבר אי פור קואנטו אנשי קומן פ' יזימוש איל תיקון פארה לוש וינוש קי שיפ' אזין אינלה טיירה אנשי לוקירימוש פארה לוש קי וירנאן די פואירה הארימוש שאויר איל העתק די אישטה נושאיטרה הסכמה כו' אי לוש הארימוש שואויר נון פודימוש ביויר וינו שינו שיאה פ' יג"ו בבית היהודים אי איל גוי נו טינגה עסק נינגונו שינו אין הבאת הענבים אי מאנדאנדו לוש מנהיגים די קאדה טיירה די אישטאש עדות קי שי פיזו פור אישטי מודו לו פודימוש מירקאר אי וינדיר אי שינו נו שי פודרה מירקר ני וינדיר נינגונו דינינגונה פארטי שידי אישטה מאנירה נו פ' ואירי פ' יג"ו עד והעובר עליה דינו מסור לשמים ולבריות היה זה יום ד' כ"ב לחשון שנת הרצ"ט ליצירה וקים.
ועל כל הדברים הנז' ראיתי מי שהראה פנים לומר דלאו דוקא בתוך העיר כשר וחוץ לעיר אסור אלא אפי' הנעשה חוץ לעיר אם נעשה בבית יהודי בשיש לו שם גת בכרמו ואין יד גוי מתעסק בו כלל גם זה מותר ולזה מסכים דעת הרב כמהר"ר דוד בן זמרא נר"ו ובראותי לשון ההסכמה ולמטה לשון החכם הנז' נשתוממתי ונפלאתי הפלא ופלא כי לא ידעתי איך אפשר להתיר מה שאסרו על עצמם בפי' ולמה נדחוק עצמינו לעייל פילא בקופא דמחטא להקל באיסורין ואף כי הסכמה זאת לא יש בה לא חנם ולא שבועה אינה יוצאה מנדר ומאסור איסר לאסור המותר והרי גדולה מזו אמרו בירוש' דפסחים פ' מקום שנהגו והביאו הרי"ף בהלכותיו וז"ל הירושלמי בר בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין לו וכל דבר שיודע בו שמותר ונהג בו באיסור ונשאל אין מתירין לו וכתב ע"ז הר"ן וז"ל עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה ונשאל דקאמר נשאל לחכם כעין התר נדרים שכל שנהגו איסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג בו היתר צריך שאלה והכי מוכח פ' ב' דנדרים דאמרינן התם מאן תנא דברים המותרים ואחרי' נהגו בו איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן משום שנא' לא יחל דברו הוי משמע מכאן דבמנהג לבד שנהגו בדבר המותר איסור והרי הוא כמו נדר וצריך שלא לנהוג היתר. וכ"כ הטור א"ח שלהי הלכות י"ה וז"ל וחסידי ואנשי מעשה באשכנז רגילי' לעשות ב' ימים יום כפור שמתענין ב' ימים כו' עד וי"א מי שעשה פעם אח' שני ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת וא"א הרא"ש היה מתיר לישאל עליו הרי שאפי' בפעם א' שנהג כן הוי נדר והרא"ש מחדש דמספיק בשאל' דלא עדיף מנדר אבל נדר מיהא הוי לכ"ע וצריך התר' ואם יעבור עליו בלי התר' חייב משום בל יחל
ואע"ג דמשמע פ"ב דנדרים דהיינו בל יחל דרבנן דפריך ומי איכא בל יחל מדרבנן ומשני אין והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנא' לא יחל ופרש"י אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן מ"מ אפי' תימא דאינו אלא איסור דרבנן היה ראוי להחמיר אחר שיש לו סמך מן התורה כ"ש דה"מ היכא דליכא אלא מנהג בעלמא לבד אבל היכא דאיכא הסכמ' שכלם הסכימו קיימו וקבלו עליהם וגזרו על עצמם איסור וכמו שכתוב וז"ל אי איל קי פואירי פושע או שוגג קי שו וינו שיאה אסור עוד קבלו דינו ביבי יד כו' עד קי כלם בהסכמה גזרו עליהם איסור וכאלה רבות הרי זה נדר ודאי והעובר עליו עובר בל יחל מן התורה. וא"כ אפילו היה ספק בדבר דאורייתא אזלינן ביה לחומרא והרי כתב הרמב"ם פ"א מה' נדרים וז"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו כו' עד האוסר על עצמו מין ממיני מאכל כגון שאמר תאנים אסורים עלי או תאנים של מדינה פלונית אסורים עלי או תאנים אלו אסורים עלי וכיוצא באלו ואכל מהם כ"ש לוקה מן התורה ונמצא מי שיעבור על הסכמה זו בכל עת שישתה שיעור כזית מן היין עובר איסר בל יחל מן התורה
וע"כ נפלאתי ולא ירדתי לסוף דעת כמהר"ר אליה ז"ל שכתב וז"ל אם שפיכות דמים וכו' כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו תקנו' הקהלות הקלות וכו' שנראה מתו' ריסי דבריו שדבר זה קל הוא בעיניו ואע"ג דלפי האמת לא דמי לש"ד מ"מ אחר שהוא איסור תורה כמו שבארנו ועוברים עליו תמיד הרי הוא חמור ככל האיסורים החמורים ודמי האי למ"ש הר"ן ז"ל במסכת יומא על הלכות הרי"ף ז"ל וז"ל אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחריתי בנבלה לפי שהאוכלה עובר בלאו ע"כ זית וזית שבה כדאמרינן גבי נזיר שהיה שותה יין אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרים דק"ל היא קדש וכו' ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסו' סקילה עכ"ל וא"כ אני אומר דבנ"ד היה ראוי לילך לחומרא בכל ספק שהרי בכל שהוא ממנו איכא איסורא כנז' בדברי הרמב"ם הנז"ל כ"ש שבכל איסור תורה ק"ל ספקא דאורייתא לחומרא ולא מחלקינן בו בין איסור קל לחמו'
ועם שזה דבר פשוט ולא היה צריך ראיה מ"מ לרווחא דמלתא ראיתי להביא כאן לשון מהררי"ק ז"ל בשרש קע"ב וז"ל ואם היתה ספק מקודשת כאשר אמר מאי ארייא משום חומרא דאשת איש תיפוק לי דבכל דבר שהוא ספק דאורייתא אזלינן לחומרא ואפי' באיסורים הקלים רק שיהיו דאורייתא וא"כ בנ"ד נמי דהוי נדר גמו' הוי איסור דאורייתא
וכ"ש במקום דלפי הנראה ליכא שום ספק אלא אדרבא שבכל חלקי לשון ההסכמה מבררים דעתם ומגלים כונתם כי רצונם להטיל עצמם אל הקצ' האחרון מן הזהירות וזה כי כשיעשו היין בתוך העי' כ"כ כאשר עלתה ההסכמה שהוא עשרים שנה בטורח גדול כ"כ ובהפסד ממון הבנים בניהם אשר יקומו ישאלו ויאמרו מה העבודה הזאת לנו ולמה אין עושים היין בבתים אשר לנו בכרמים וישיבו להם עבדים היינו ולא היינו מדקדקים וכו' על כן ראו פרנסי הדור להחמיר על עצמם תכלית החומרא הנז' כדי שמשם והלאה ודאי ישארו בזהירות ובטהרה במה שגוזר הדין וכמ"ש הרמב"ם הלכות דעות פ' שני וז"ל ועל קו זה יעשה בשאר הדעות אם היה רחוק בקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הטובה והוא מדה בינונית שבכל דעה ודעה ע"כ וזו עצה טובה לאבות ג"כ וכן אמרי' בגמרא פ' כל הבשר רב בקעה מצא וגדר בה גדר וכו' הרי שאסר להם כחל ואפי' בקריעה שתי וערב כפי' התוספות שם ואע"ג שהיו מותרים וא"כ בנדון שלנו נמי אע"ג דאין הפרש בין היין הנעשה בעי' ליין הנעשה חוץ לעיר מ"מ אחר שאירע התקלה ביין הנעשה חוץ לעיר וגם עוד היום אם יעשה חוץ לעיר אפי' בבית היהודי ממש הרמאים שירצו לרמות שלא לעשות הדבר בהכשר הגון וראוי אפשר להם לעשות באופן שלא יראו אותם מה שא"כ כשיעשה היין בתוך העיר דאז ודאי ליכא למיחש למידי וא"כ אין טענה כלל מה שאמרו דמסתמא לא הקפידו אלא שיעשה בבית היהודי לבד ומה לי בעיר ומה לי חוץ לעיר דודאי אינו כן דאיכא טובה בס' כאשר כתבתי כנ"ל.
ואין להשיב מיין הבא מקנדיאה ואנקשיאה ושי'או כי אפשר לומר דכל מאי דאפשר להם לתקן תקנו גם כי להנאת הזהירות והזריזות די ומספיק להם החומרא שנוהגים בארצם ובמקומם כי על ידי כן יזהרו ודאי לשתות יינם בטהרה ובהכשר כי יזכרו תמיד המעשה שכבר עשו כדי לתקן וידעו כלם כי איסור הי"נ חמור מאד להם ובזה יעמדו תמיד על קו היושר.
וכאשר ראיתי כתב מורי מהררי"ט ז"ל שכתב ז"ל ואפי' אם ימצא מי שיאמר שלא היתה הכונה שלא יעשה בשום פנים חוץ לעיר וכו' עד וכן נראה בבירור מכל חלקי ההסכמה היאך אפשר שיהיו מותרים אם לא תותר ההסכמה: שמחתי כשמחת בקציר כי הם דברים נאים למי שאמרם שהרי מתוך לשונו משמע דעל הסתם ראוי לדון ההסכמה כפשוטן של דברים שאי אפשר בשום צד וענין לעשות היין חוץ לעיר וכ"ש שיש אנשים רבים שאומרים שכן היה בפי' ההסכמה ולהם ראוי להאמין דאי לא תימא הכי הקצור קצרה לשון המתקנים לומר שלא לשתות יין שיהיה שום עסק לגוי לבד בהבאת הענבים לגת או שלא לשתות שום יין אלא הנעשה בבית היהודי ושלא יהיה עסק לגוי וכו' כנז"ל ולמה להם בכל פעם כמה פעמים להזכיר תוך העיר וחוץ לעיר פליא' דעת ממני מה ראו על ככה דאפי' נימא דאפשר להכניס בהסכמה מאומד מה שאינו בפי' וכן ג"כ להוציא וכמו שכן דעת כמהר"ר אליה ז"ל וכ"כ גם כן האדם הגדול שמהר"ר דכ"ץ ז"ל בתשובה המ' דבר שאינו מפורש ממש כמו מי שנדר קונם צמר עולה עלי דתנן בפ' הנודר ר' יודה אומר הכל לפי הנודר וכו' משום דבלשון בני אדם בין טעינה בין לבישה משמע ובכי הא אמדינן דעת הנודר דאע"ג דמכח האומדנא אמרינן לבישה הוא דאסר עליה לבד או טעינה לבד כפי האומדנא שיהיה מ"מ לא סתרינן לישנא ממש אמנם בנ"ד שהדברים ברורים פשיטא דליכא למימר דאזלי' בת' אומדנא הגע עצמך שהיה אומר קונם צמר שאני לובש והאומדנא היה שכונתו על הטעינה תאמר שודאי לא נדר אלא מן הטעינה זה לא יתכן ודאי וכאן מלבד כל הלשונות הבאות בהסכמה האמורים בפירוש הכונה הנז' יש לשון אחד שנראה בעיני דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה שכתוב וז"ל נתקבצו כלם לוש פאטרוניש דילאש וינייאש וכו' הרי משמע דדוקא בשנה ההיא לבד הותר להם לעשות היין חוץ לעיר הא בשנה הבאה לא דאל"תה תאמר שבשנה ההיא הותר להם שלא לעשות היין בלא הכשר זה לא יתכן פשיטא ואחר שגם בשנה ההיא היה להם לעשות היין בהכשר הגמור שלא יהיה בו שום צד איסור בעולם מה להם עוד עד שאמרו מעכשו והלאה איליוש מעצמם וכו' והלא לא המקום גורם כפי דברי הרב אלא דמשמע בפי' שהאמת מה שאמרנו שלהם המקום גורם כדי להרחיק עצמם תכלית המרחק משום לך לך אמרין לנזיר' כו' ומה גם עתה אם נתקיימה ההסכמה ההיא זמן מה שלא נעשה היין אלא תוך העיר ואפי' באנשים שהיה ספק בידם לעשות חוץ לעיר כמו אותם שהיה להם בתים חוץ לעיר בכרמים ואפ"ה לא עשו אלא בתוך העיר שאז ודאי ניכרים דברי אמת והוחזק הדבר בעצם שכל כונתם בהסכמת שלא לעשות היין חוץ לעיר בשום צד וענין באופן שנראה בעיני שאין שום תיקון לעשות יין חוץ מהעיר רודיש בשום צד אם לא יתירו ההסכמה על האופן הנז' בכתב מורי ז"ל זהו מה שנלע"ד גם שאינה דעת מכרעת מ"מ אחר ששאלו דעתי ראיתי להודיעו.
ומה ששאל השואל אם אפשר לשתות יין הבא מקאנדיא ואנקאשיא ושי'או נגד ההסכמה לא ירדתי לדעת המעקש הרוצה להתיר דעל דא ודאי איכא למימר יהא רעוא דלישרו תרבא דע"כ לא פליגי הרבנים אלא ביין הנעשה חוץ לעיר רודיש כנז' דאיכא מאן דאמר שצריך התרה ואמ"ד שלא עלה על דעת המתקנים כך כנז' אבל ביינות הבאים מארצות הנז' כל אפין שוין שא"א לשתותו אלא א"כ יודיעו להם שנעשה כדרך הסכמת'
ולדעתי כי הסכמה זו שיש בהתרתה חשש איסור אי אפשר להתירה דבשלמא ההסכמה שלא לשתות היין אלא הנעשה תוך עיר רודיש אליבא דמ"ד שכך היתה וכן הוא דעתי כנז' מ"מ יש לה התרה שהרי היא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כנז"ל אבל הסכמה שבהתרתה יש בה חשש איסור לשתות יין שיש עסק לגוי בו ואין נזהרים בו כראוי א"א ועם שהראיה בזה זיל קרי בי רב היא ראיתי להזכירה בשם הרב הגדול כמהר"ר דכ"ץ ז"ל וז"ל ואפי' אין החרם ע"ד המקום וע"ד רבים אין לו התר ואפי' אם ירצו כל הקהל להתירה דהא אמרינן בירוש' ההוא דאתא לקמיה דרבי בון א"ל התר לי נדרי א"ל מאי נדרת א"ל נדרתי דלא מרווחנא א"ל וכי עבדין כדין א"ל לצחק בקובייא קאמינא א"ל ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר דאי לאו דפרטת נדרך התרתיהו לך. הרי לך דהואיל ואיכא קצת נדנוד עבירה לא רצה להתיר ואע"ג שלא היתה אומנותו בכך שלא מצינו שחקר אחריו ר' בון אם אומנותו בכך אם לאו וק"ו בנ"ד דאיכא נדנוד עבירה דפשיטא לע"ד דאין לה התרה לא ע"י עצמם ולא על ידי אחריני עכ"ל הרב ז"ל הנז'. וא"כ ה"ה והוא הטענ' לנדון שלפנינו שכיון שהוא נדר גמור כנז' והוא לאפרושי מאיסור' והוא איסור הנוגע ליין נסך שהחמירו אפי' על הסתם יינם לאוסרו בהנאה דליכא למאן דאמר דאית להסכמה זו היתר וכ"ש וק"ו לעבור עליו בלא התרה ובודאי שהעובר על ההסכמה זו עובר על לא יחל דברו כנז"ל. וכי נתתי אל לבי לתור ולחקור על מה אפשר יסמך הרוצה לשתות יין הבא מקאנדייא וכו' חשבתי אולי כונתו לומר שהסכמת יין הנעשה בעיר רודיש והסכמת יין המובא מקאנדייא כו' שתיהן נעשו כאחד ודעתו יהיה כדעת הסוברים שההסכמה הראשונה היא שלא לשתות אלא יין הנעשה בתוך העיר ממש וכשרואה שנתבטלה הסכמה במה שעושין יין חוץ לעיר רודיש ירצה לומר שגם הסכמת יין הבא מקאנדייא בטלה מעצמה ויחשוב מחשבות לתלות דין זה בדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו. לזה אני אומר שאם זה דעתו שצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ונשתבש במחשבתו חדא שאחר שהעושין יין חוץ לעיר יש להם על מה שיסמכו הם הרבנים כמהר"ר אליה קאפסלי ז"ל וכמוהר"ר דוד בן אבי זמרא ז"ל דתרווייהו ס"ל שמעולם לא עלה על הדעת מתקני ההסכמה אלא שלא יעשו היין אלא בבית יהודי יהיה חוץ לעיר או תוך העיר וא"כ לדעתם הסכמת יין הבא מקאנדייא וכו' חלה עליו ההסכמה וע"ז לא חל ועוד דאפי' תימא ששתיהן חלו אין טענה מפני זה שכיון שנתבטלה הא' נתבטלה ג"כ האחרת דלא מבעיא השתא שלא הותרה ההסכמה הא' אלא שעברו עליה כדין או שלא כדין אלא אפי' הותרה ממש בהסכמה כל ק"ק רודיש י"א לא הותרה השנית מפני זה דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא נדר הניתר על ידי חכם בפתח וחרטה דאז החכם עוקר הנדר מעיקרו וכאלו מעולם לא היה שם נדר אבל נדרי קהל הניתרים מצד המנהג דה"ל כאלו כן התנו שכשירצו יהיה הנדר נדר וכשלא ירצו לא יהיה נדר הוה ליה שההיתר מכאן ולהבא הוא ומעיקרא נדר הוא וא"כ מה שהותר הותר ומה שלא הותר לא הותר וכ"כ הריב"ש ז"ל סי' קנ"ה בשם הרשב"א ז"ל וז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' דהתרת חרמי הקהל שנהגו להתיר' הם בעצמם הרי הם כהפרת הבעל ואינו מועיל אלא מכאן ולהבא דמיגז גייזי ולא עקרי הנדר מעיקרו שהרי טעם התרה אינו אלא משום שכך נהגו וכו' יעויין שם
והאריכות בזה מותר גמור ודבר שאין בו צורך ולא הייתי כותבו אלא שלא מצאתי מציאות אחר למי שירצה להתיר לשתות יין הבא מקאנדיא וכו' נגד ההסכמה ושגם זה מהבל ימעט כללא דמלתא אומר אני כי דעתי שהסכמ' שלא לשתות יין אלא הנעשה תוך העיר שהיא כפשוטה הסכמה זו יש לה תתרה ע"ד שכתב מורי בכתב' הואיל ואין בהתרת ההסכמה הזאת שום נדנוד עבירה אמנם הסכמה הנעשה על היין המובא מקאנדיא וכו' אין להתירה אחר שיש בה נדנוד עבירה והרי היא עומדת במקומה וכל הרוחות הבאות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה
הנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה: