שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן מח
הכל שוחטין כו' אמרי בגמ' הכל שוחטין לכתחלה כו' ובא אביי ותירץ הכל שוחטין ואפי' כותי בישראל עומד על גביו אבל כשיוצא ונכנס לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשר' וקשיא ליה לרבא וישראל יוצא ונכנס לכתחלה והתנן המניח כו' ומשני מי קתני כו' והדר פריך כו' אלא אמר רבא כו' ולסוף הסוגיא אמר רבא לא אמר כאביי בקושי' ואומר רש"י ז"ל בקושיא דהמניח. וקשה על פירושו כי קושית המניח לאו קושיא דהא שני לה לעיל והקושיא היא מאין השומר צריך להיות יושב כו'. והנר' בתירוץ זאת הקושיא הוא כי לעיל אמרי התוס' דלאו לשנויי לאביי קאתי אלא לאותביה כו' דוק ותשכ'. א"כ משמע דאכתי קשה לאביי ולא אפשר ליה לרבא למימר כוותיה אפי' מצד קושית המניח ואם כן יפה פירש רש"י ולא הוה ליה לפרושי בקושית דאין השומר צריך כו' דהוה משמע דאי לאו קושי' דאין השומר הוה מצי רבא לפרושי כאביי וזה אינו כדפרשתי. עוד יש לומ' דקושית המניח היא הקושיא העצמית דבעבורה הוצרך רבא לתרוצי תירוץ אחר וזה כי לעיל בריש שמעתין כי אמר אלא מהכא אין השומר כו' פי' רש"י ורישא אסיפא כו' דוק.
וזה הלשון נתחבטו בו ראשונים ואחרונים כי הקושיא מבוארת כי איך פי' רש"י לא זו אף זו קתני דאדרב' הוא זו ואין צ"ל זו דמתני' דאין השומר כו' היא רישא כדאיתא ג"כ בתוס' לכן נר' כי לשון המניח משמע לכתחלה ומשמע בדיעבד כדאיתא בתוספת גם נר' כי לשון אין צריך משמע בדיעבד ג"כ כדמוכחי בתוס' וא"כ כי הקשה רבא עקר קושי' ממשנ' המניח דהיא סיפא וזה כי קשה ליה לרבא דאפי' אם נאמר דהמניח דיעבד משמע תרתי דיעבד למה לי דהא קתני אין השומר כו' ותרתי לכתחלה נמי פשיטא דלא צריך אלא ודאי חדא לכתחלה כו' ואם מפני שי"ל שאין זו לא זו אף זו ולא זו ואין צריך לומר זו י"ל דודאי רבא סבירא ליה דהמניח לכתחלה דאי דיעבד הו"ל למימר אם הניח וא"ת גם אם היה לכתחלה ה"ל למימ' מניח זה אינו דהיה נר' דלא הוה סגי בלאו הכי על כן היה נר' לרבא דהמניח לכתחלה כו' וא"כ הקושי' היא מהמניח דהיא סיפא והיא לכתחלה כדפי' בהכרח כיון דכבר תני ברישא אין השומר כו' סיפא ודאי אתא לאשמועינן דאפי' לכתחלה נמי כשר ומאי דאמרינן אלא מהכא רוצה לומר אי מההיא לחודיה ודאי אפשר לתרוצי דדיעבד קאמר אבל עכשו דקתני רישא כבר אין השומר כו' אי אפשר לומר דהמניח דיעבד קתני אלא ודאי לכתחלה כדפרשתי ולזה פירש רש"י דרישא כו' דלא זו אף זו כו' דרבא ודאי כך סבירא ליה דהמניח לכתחלה משמע והיא הסיפ' ולא זו כו'. ובזה יתורץ קושי' אחר' דכיון דאין השומר כו' היא רישא למה לא הקשה ממנה רבא מקודם והקשה מסיפא דהמניח אלא דעקר קושיא דרבא מהמניח כדפירשתי ולזה אמר רש"י בקושיא דהמניח כו' כך נ"ל ע"כ. ולא תקשי לי מהא דאמרינן בתוס' דרש"י סובר דא"צ לכתחילה משמע כי אפשר דרש"י לא סבירא ליה הכי ומה שפי' בגיטין גם שם לא פרש"י מכח הלשון רק דהתם נמי איכא רישא וסיפא כו' ודוק
[כ א] אמר רבי ינאי יקבלו הרובין את תשובתן לא אמר מתיבי משום דמה שאמרו בני רבי חייא מחזיר על המשנה אמרו והנה המשנ' סותרת להם ויש לדקדק בפשט ההלכה דנוקי רישא דנמצא כשר בשחיטה חזרת הסימנים וסיפא דכשר במליקה ופסול בשחיט' בצפורן מחוב' דכשר במליקה ופסול בשחיטה ולא נצטרך לומר איידי דתנא רישא כמו שפרש"י עוד קשה דאיך פרש"י איידי דתנא כשר בשחיטה פסול במליקה תנא נמי כשר במליקה פסול בשחיטה דלא שייך למימר איידי אלא כשהחלוקה מיותרת אבל בכמו זה שאין אומר לנו שום דין איך אמר איידי: גם כי רש"י מביא זה האיידי ג' פעמים בהלכה ונר' לע"ד כי הוכרח רש"י כן דאי תימא דריש' דנמצ' הוא למעוטי חזרה וסיפא למעוטי צפורן וכמו שאמרנו א"כ לא היה לומר למשנה נמצא כי נמצא נר' עם מה שאמר למעלה נמצא זה ואם בשניהם מחדש דין מחוץ לא היה לו לומר נמצא גם אם לא היה מביא לנו שום חדוש לא היה צריך לומר כלל דהא תנא ברישא כמו שפרש"י והשתא אתי שפיר דחדא למעוטי וחדא איידי ואתי שפיר נמצא שן וצפורן בהדיא קתני להו וא"ת ונימא דאתא לאשמועינן דצפורן מחוברת לפסול בשחיטה כשר במליקה וי"ל דא"כ היה לו לומר פסול בשחיטה דהיינו צפורן דתנן בהדיא כשר במליקה:
אמר רבי ירמיה כל הכשר בשחיטה כנגדו כו' פרש"י ז"ל שמואל לאו אהלכות שחיטה קאי ונר' שקושיית רש"י והאיכא תלוש שנוכל לתרצה כי הוא עצמו אמר שאפי' מליקה פסולה לא מקריא מליקה כלל וקשה דנימא דמוליך ומביא כשר במליקה לגופיה איצטרך ונר' דכנגדו בעורף משמע מקום דהיל"ל כל הכשר בשחיטה כשר במליק' ועוד יש לדקדק דנימא כל הכשר בשחיטה דהיינו עיקור סימנים כשר במליקה ולאו לדיוקי אתא ונראה דהל"ל כל הכשר במליקה כשר בשחיטה דיותר חדו' הוא שהיה כשר עיקור סימנים בשחיטה מבמליקה אבל לדיוקא דפסול אתי שפיר דיותר חדוש הוא דפסול במליקה כבשחיטה ואענין ההוא פליגי ואין לומר דלא פליגי והא דדייקי' הוא פסול לשיפוי ראשו דהא אמר כל ואי ס"ל כרביה בר קיסי הא איכא עיקור דפסול בשחיטה וכשר במליקה והיני אמר כל כו':
[כב א] כשר בתורים פסול בבני יונה אומרים התוס' בשום דוכתא לא גרסינן תרוייהו דשיכול משמע כו' ונראה שכונתם היא לקיים שניהם ור"ל כיון שאמר תורים אני שומע בין גדולים בין קטנים וכיון שהוא אצל בכי יונה משמע דוקא גדולים ואי לאו קרא דתורי' אצל בני יונה הוא אמר ק"ו שפיר גרסינן הכא שיכול והלא דין הוא:
ברש"י בתורי' לשון משנה ונר' בעבור שלא אמר תורי' בלשון הפסוק ועוד י"ל כי היה לו לומר בראשו' דין התורים ובני יונה ואח"כ יאמר כשר בתורים פסול בבני יונה וכמו שאמר למעלה בשחיטה ומליקה ונראה שאם הי' בא לומר לנו דין התורים או בני יונה אבל איידי דתנא כשר בשחיטה תנא נמי כשר בתורים וז"א לשון משנה אמנם בשחיטה שהוא נדון שלנו הוצרך לומר הדינין:
ה"ג תחלת הצהוב שבזה כו' נראה דלפי הגמ' בתורי' לא הוזכר ציהוב כי אם זיהוב לכך ארש"י כי תחלת הצהוב נמצא בשניהם ואפי' בתורי' קודם זיהוב ועי"נ שנר' דקשיא רישא דאמר כשר בתורים פסול כו' וסיפא אמר תחלת הצהוב שוה בשניהם ולכך הייתי גורס תחלת הצהוב בתורים כשר בבני יונה פסול משום דתורים דקרא משמע בין גדולים בין קטנים ואע"ג דתורים גדולים משמ' עכ"ז לתחלה הצהוב תורים כשרי' דלא אית לן דיוקא למעוטינהו כמו בבני יונה דמשמע דוקא קטנים ולא גדולים ולכך ארש"י ה"ג וטעמא משום דכיון דאמרינן לקמן דהוקשי תורים לבני יונה מה כו' וא"כ מיעוטא דתורים אלימא כמיעוטא דבני יונה ותחלת הצהוב שבזה ושבזה פסל:
דבור לא לשתמיט קרא ע"כ לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש נר' דהתוס' לפי דבריהם דתורים לעולם משמע בין גדולים בין קטנים אי לאו משום דכתיבי בהדי בני יונה הוכרחו לפרש לא לישתמיט אפי' בחד דוכתא דכיון דתורין משמע אפי' קטנים מה לי חד דוכתא מה לי דוכתי טובא אי לאו דאסמכינהו לבני יונה ולפרש"י דפי' דתורין גדולים משמע ולא בעי תלמודא אלא לעכובא ניחא דלא לישתמיט משמע בדוכתי טובא וקשה לפרש"י דהיכי משתמע תורים גדולים והא לגופיה אצטריך דמביאים מהם קרבן. ונר' דהל"ל והקריב מהתורים או מתורים:
[כג ב] כשר בפרה פסול בעולה כו'. וכל היכא דכתיב חוק' פרש"י וכל היכא כו' ואיכא לרבויי מילתא אחריתי בק"ו מי לא דרשינן כו' נראה דהוקשה לו בפשט ההלכה דמי אמר לו וכל היכא דאיכא חוקה היכא דליכא מיעוטא אחריתי ממעטינן בחוקה ונראה שמה שמקשה הוא דלא סתרינן ק"ו במיעוטא דכל דהו רק שימעטהו הפסוק בהדי' כמו בועשהו חטאת והיכא דאיכא חוקה לא מקרי מיעוטא ולא אלימא לסתור הק"ו וזהו שאמר רש"י אח"כ ואי לאו דכת' מיעוטא בהדיה. ואח"כ כשאמר טעמא דכתיב הגור ועשהו דאמעיט להא מלתא בהדיא דנראה שצריך שהכתוב ימעטהו בהדיא: