שו"ת מהרשד"ם/אורח חיים/סימן ד
שאלה הכובע של לבד שלובשים על המצנפת מפני הגשמים וברוב הארצות לא פקפקו בו אפי' בשבת ויש נזהרים בשבת ומקילים ביו"ט גם נפל ספק באלו הכובעים שלובשים עתה ע"פ גזרת המלך יר"ה צריך קצת עיון אם יש בהם איסור ללובשן שיש מהם משום אהל ועל כל זה שלח לידי החכם השלם כמה"ר אביי נר"ו תושב קושטאדינה והאריך הרבה בקיומו של היתר רצה שאחוה דעתי גם אני
ואני אומר כדי לקיים מצותו דכפי הנראה לעניות דעתי גם שלא היה צריך כי הוא נר"ו האריך הרבה מ"מ אני אומר כי כן דעתי כי הדין דין אמת ושאין לפקפק כמו שכתב: והטעם שאם באנו לאסור הלבד מטעם דהוי משוי שאינ' לובשי' אותו אלא בשעת הגשמים דהוי אצולי טינוף אין טעם בזה לאסור כמו שאבאר אחר הציעי שני הקדמות אחד שאין לנו רשות הרבים כמו שכתבו התוס' והרמב"ם ז"ל שנית יש לדעת הוצאת מרה"י לרה"ר אין החיוב אלא במוציא דרך הוצא' ביד אבל כל שהוציא שלא כדרך המוציאין פטור ואם כן השתא לדידן שכל הוצאה שלנו אינה אלא מר"ה לכרמלית יש לנו להורות בפה מלא שאין כאן בלבד צד איסור שהרי כ' הרמב"ם ההיא בריי' הביאה הרי"ף בהל' יוצאין בשק עבה ובפ' י"ט מהל' שבת כ' הרמב"ם ז"ל יוצאין בשק עבה וכו' עד מפני הגשמי' אבל לא בתיבה ולא בקופה מפני הגשמי' ויש לדקדק מדברי הר"ם ז"ל תרתי מפני הגשמים למה לי אלא שנראה בעיני דאתיא לאשמעינן חדושא בתרתי בהיתרא ובאיסורא בהיתרא לומר לנו דאע"ג שמלבוש זה אין דרכו לצאת בו אלא מפני הגשמי' והוי משוי כיון שאינו אלא לאצולי טנוף קא משמע לן דאפ"ה מותר כיון דהוי מלבוש קצת ובאיסורא אשמעינן אבל לא בתיבה שהייתי אומר כדי שלא יצטער מן הגשמים יהיה מותר כיון דלית כאן איסורא דאורייתא שאין זה דרך הוצאה יהיה מותר קמ"ל שאפ"ה אסור כיון שהם דברים שאינם דרך לבישה כלל מ"מ למדנו שאין לשלול אלא תיבה וכיוצא בה שאין דרך לבישה כלל ועקר.
עוד הוסיף חדוש אחר גדול הכר והכסת אם היו רכים ודקים מותר להוציאם מונחים על ראשו בשבת דרך מלבוש ולא זו אף זו קתני דלא מבעיא שק וחמילה שהן דרך לבוש קצת שיוצאין בהם אלא אפי' כר וכסת שנראה שאינם דרך לבוש כלל אפ"ה כל שהוציאן הוא דרך לבוש מותר לצאת בהם
ועם מה שאמרתי יתיישב לי לשון הרא"ש ז"ל שכתב בפר' הנודר מן הירק ה"ה בלא גשמים נמי שרו דמנין לו ז"ל הא דלפי דבריו למה האריך התנא לומר מפני הגשמים לתני סתם יוצאין וכו' א"ו שהוא הבין כי מאי דקתני מפני הגשמים לרבותא נקט לומר דאפי' דלאצולי טנוף קמכוין אפ"ה שרו ושלהודיענו זה תני הכי ולא לדיוקא דוקא פי' ומפני שכבר השמיענו הרמב"ם חדוש בחלוקה הראשונה לא הוצרך לחזור בדין כר וכסת להזכיר גשמים
ואם כן זכינו לדין שאין לאסור מטעם אצולי טינוף ולשון המרדכי שכתב ונשי' וכו' וז"ל נשאלתי אם מותר לנשים לשאת מכסה על ראשן בימות הגשמים לבית הכנסת שלא ירדו גשמים על צעיפיהן ונראה לי דאסור דאצולי טנוף הוי עד כאן נראה דדוקא לנשים אסר להן דאיכא למיחש דכיון דאינם מוליכו' אלא לאצולי טינוף איכא למיחש דשמא תיכף ומיד במניעת הגשמים יסירו המכסה מעל ראשן ויוליכו אותו ביד כדי להראות צעיפיהן היפות אבל באנשים שאין דרכם בכך ליכא למיחש ואין תימא לומר שיש חלוק בדין בין אנשים לנשים שזה נמצא בדין הוצאה אפי' בין נשים לאנשים ואין צריך להאריך בזה כי דבר פשוט הוא ונראה לעניות דעתי שכן ראוי לפרש כי לעולם יש לנו להחזיק בלשון שהוא מדוקדק כל שאפשר וכפי דברי מהרי"ק צריך לתת טעם מאי איריא דנקט נשים ולדידי ניחא ועוד דלדידיה צריך לומר דפליג המרדכי על הרא"ש וגם על הרמב"ם ששניהם סברי להפך כדפירשתי אלא שעם מה שאמרתי הכל מיושב שיש חלוק בין אנשים לנשים
עוד אני נפלא על זאת שמה חרדה שהחריד לנו על לשון האגור שלא ידע מה חלוק יש בין תפורים לתלוים והוצרך לדחוק במה שדחק כי החלוק הוא מבואר כי כאשר הם תפורים הלבוש עם הקאפוס והוי הקאפוס חלק מן הלבוש כמו היאקה שהיא חלק מהלבוש ואינו משאוי אחר שהכל כגוף אחד אך אמנם כאשר תלוי ברצועת אז נראה ודאי משאוי גמור כיון שאינו מעצם הלבוש כן נראה לי
אך בכובעים שעשה לנו המלך יר"ה יש מקום קצת לפקפק משום אהל אלא שגם בזה אני אומר שאין לחוש דודאי מותר. וקודם שאפרש טעם ההיתר רוצה אני לומר המבוכה שאני רואה בענין זה שהתוספות כתבו בריש פרק תולין ז"ל כל הנהו דאסרי בביצה אמר ר"ת דוקא דברים שיש להם מחיצה עד לארץ אבל להשיב הקדרה על טרפיד ביום טוב שרי אפי' למעלה או למטה להביא הטרפיד תחלה ואח"כ להושיב את הקדרה וכן להושיב השלחן על גבי ספסלי וביעתא וקדרה וחביתא אפוריא יש לומר כשיש להם מחוצה ע"כ וכן כתבו בי"ט פ' המביא וז"ל כל הני דאית להו מחיצו' לצדדין המגיעות לארץ וכו' אבל הנך אינם אסורים אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבל עשה אהל בלא מחיצות שרי ע"כ אם כן איך פירש ר"ת סיהנא דהבא דמיהדק אסור משום אהל הא ליכא מחיצות כי אפי' מחיצות הכובע אינם משתמשות לאהל שהאהל הוא הטפח הבולט חוץ כנגד הפנים. עוד שכפי הנראה אין מחיצה פחות מעשרה טפחים וכן קשה לי להרמב"ם שהוא הולך בשיטת ר"ח ור"ת והוא כתב קודם דין סינא ומתיר להניח מטה וכסא וטרסקל ואע"פ שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי
אלא שנראה בעיני שלדעת הרמב"ם אפשר שיתור' דמה שאסר בסינא הוי בענין שהוא עושה אהל בידים בשבת או ביום טוב וכמו שנראה מלשונו שכתב הוציא מן הבגד סביב לראשו משמע שעתה הוא מוציא בשבת שאם היה שמערב שבת היה הבגד יוצא הכי הוה ליה למימר ואם היה יוצא וכו' ומדקאמר ואם הוציא משמע שעתה מוציא הבליטה ומשום הכי אסור מה שאין כן במטה וכו'
אבל לדעת רש"י והמסכימים עמו אין מקום ערעור שהרי מסקנת הגמר' דלית בה איסור אהל אלא גזרה שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים ואלו הכובעים אין חשש בזה שהרי נכנסים בראש והם מדובקים וכל שכן שהיה אפשר לומר דדוקא ברשות הרבים דהוי דאורייתא איכא גזירה אבל לנו דלית לן רשות הרבים כי הכל כרמלית דהוי דרבנן הוי גזרה לגזירה ולא גזרי' כל שכן בהצטרף שני הטעמים גם משום אהל ליכא דהוי כמו מטה או כסא שאינו דרך עשיית אהל שהאהל עשו. ועומד הוא ואם כן זכינו לדין שגם לדעת הרמב"ם אין מקום לספק באלו הכובעים
ואפי' לדעת ר"ח ור"ת נראה כי אהל כי האי גונא לא מקרי אהל אלא כאשר מאהיל על הארץ ויש לי כמו סינא שיוצא טפח ועושה צל על הארץ אבל האהל כזה לא מקרי אהל ועוד שאפשר שגם ר"ת לא אסר אלא כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם וכו' וכן נראה קצת מהגמר' דבהכי מיירי דכי משני הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח הדר פריך אלא מעתה שרכיב אגלימא טפח וכי היכי דבגלימא טפח הוי שבשבת הוא עושה האהל כך בסינא וגם בפוריא וכן בחביתא פוריא וביעתא שכלם הוי שעושה אותם ביום השבת או ביום טוב אבל מטעם מלבוש אין נראה לי להקל אף על פי דלענין הוצאה מהני האי טעמא מכל מקום לענין אהל לא מהני כי שאני הוצאה דהוי מלאכה גרועה כמי שכתבו התוספות ריש פרק קמא דשבת מה שאין כן אהל דהוי מלאכה חשובה היא העקרית במלאכת המשכן
ועל דין המיקל שנהגו להקל לצאת בו בשבת כתב החכם הנזכר שיש להחמיר בו יותר מכסא ואין דעתי כן כמי שאבאר בסייעתא דשמיא. עוד כ' שמה שהתירו כסא איירי בתלמיד חכם ותלה עצמו ברש"י ז"ל ורצה לימר שגם התוספות כך כונתם ולי נראה שגם שלכאורה נראה כן מפשטן של דברי רש"י שכתב תלמיד חכם מכל מקום לאו דוקא אלא כל שהו' צורך רבים הוי כתלמיד חכם אלא שרש"י ז"ל תפס גם לשון הגמרא שנראה כן ממה שסמכו ע"ד אחי שקיא ומעש' שהיה כך היה אך אמנם הוא הדין לכל אדם שרבים צריכים לו כמו שמוכח מלתא ומה שרצה לעקם דברי התוספות איני נראה שזה לשונם דילמא נמי הולכת לצורך רבים שבת ראש הגולה היתה ורבי' היו צריכים לה בזמן ההוא גם שנאמר שהיתה אשה חכמה פשיטא שלא היו צריכים בזמן ההוא ללמוד ממנה דברי תורה אלא ודאי מה שהיו צריכים להלא היה אלא כדי שיהיו דבריה נשמעים וכן יש לנו לומר כיון שהר"ן ז"ל פירש בפירוש שכל אדם חשוב שצריכי' לו רבים מיירי למה לי לשום מחלוקת בין הר"ן לרש"י ובפרט שאי אפשר להכחיש שפשט הסוגיא נראה כדברי רש"י אלא שהר"ן הבין שלא כיון רש"י לומר דוקא תלמיד חכם כדפירשתי והטעם שכיון דאיסור לא הוי דאוריית' אלא דרבנן משום דנראה כמזלזל יום טוב אם כן משום צורך רבים מותר שהרי מצינו חולו כל מועד דאיכ' מאן דס"ל דהוי דאורייתא ולכולי עלמא אית ליה לאיסוריה סמך מן התורה ועם כל זה מלאכה שהי' צורך רבים מותר לעשותה כל שכן שיש לנו לומר כן בנדון דידן ואפי' שיהי' זהעל צד הדחק לכאור' נר' שמכל מקום יש לנו לומר כן מה שאין כן כאשר הדבר להפך שהענין הוא איסור תורה שצריכים להחמיר אפי' על צד הדחק כל אלו דברים פשוטים.
עוד כתב החכם וז"ל עוד שנית שהטור אע"פ שסתם ולא פירש כתב לחלק בענין אחר דהא דיוצא בכס' דוק' באינו יכול לילך שם בענין אחר וכו' עד ואע"ג דהא מלתא דהטור ליתא בגמ' וכן אין מי שכתב כן מכל המפרשים ובקש לו סעד מדברים רחוקים וכן כתב מהר"י קארו ז"ל שהוא סברת עצמו ואני הדיוט אומר במחילה כי נהרא מכפיה מבריך ממה שכתב אביו הרא"ש בפסקיו וז"ל אין הסומ' יוצא במקל וכו' עד ואע"פ דלפרש"י מי שנכוצו גידי שוקיו מותר לצאת במקל שאני התם דאינו יכול לילך כלל אלא במקל וכמנעלים דידיה דמי אבל סומ' מקל דידיה לתרוצי סוגיה עביד ואיכ' זילות' דיום טוב אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף למדנו שפי' אין הסומ' דוק' סומ' אבל חגר שאינו יכול לילך כלל אלא במקל הולך וע"ז תני סיפ' ואין יוצ' בכס' שפירש' אע"פ שיוצ' במקל אינו יוצ' בכסא ואם רבים צריכים לו מותר ועם זה נתיישב לשון הטור כלו ונכנס הטור בפיר' זה לפי שהסבר' מחייב שהליכה בכס' הוי זלזול יותר הרבה מבמקל דאוושא טוב' ונר' דרך חול ממש
ועל מה שרצה להבי' ראיה מדברי הטור עם מעשה דרבי יהושע הא ודאי לא דקדק בדבריו שהוא אומר שכיון שלדעת הטור שבשבת מותר לצורך רבים כמו שכתב הטור סימן ש"א למה היה מצטער ר' יהושע לילך אצל רבי גמליאל והלא מותר היה לו לילך שאין לך צורך רבים וכו' ורצה מכאן להוליד שמקל ודאי חמיר מכסא הא ודאי ששכח מה שהוא כתב שהטור דעתו שאינו מותר אלא למי שאינו יכול לילך כלל ורבי יהושע היה יכול ואם תאמר למה מקל לעזר ההליכה. עוד דלעולם אימא לך דבבחינת הזלזול מקל קל יותר מכסא כנ"ל אך בבחינת איסור הוצאה מקל חמיר טובא והטעם דתנן בשבת בפרק המצניע את החי במטה פטור אף על המטה כי המטה טפילה לו ואמרי' בגמ' דמתני' היא דעל כרחך לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו אבל אדם חי דנושא את עצמו אפי' רבנן מודו ע"כ אם כן כסא ליכא חיוב אפי' שלא לצורך שבת אבל מקל אם מוציא שלא מן ההכרח הגמור חייב חטאת בשוגג ובמזיד כרת או סקילה בעדים והתראה:
עוד כתב שהמעות היה יכול לישמט הא אינו שאם ר"ג היה מכוין להעבירו על י"ה שלו והיא לא היה עובר במקל ודאי שהיה מקפיד עליו ר"ג טובא למה לא קיים דבריו ומ"ה שהיה להפך אח"כ שאמר לו בא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקיימת דברי גם מאמר סלעים נעשו גבוהים דרבי חלפתא וכו' שרצה להוכיח משם דלענין איסור הזכיר ב' ועשו ג' הא ודאי רחוק מן הדעת הוא זה לע"ד כ"ש אנו ועוד לקרא במקום שהיה לו טענת איסור לא היה לו להזכיר טענה אחרת ועוד שהיה לו להזכירה בתחלה ולבסוף או באמצע אלא שאין כאן טענת איסור אלא כלם טענת תשות כח זו למעלה מזו סלעים שאפי' כשאדם אינו כל כך חלש וכ"כ זקן קשה לו לילך בדרך שאינו פשוט אלא שיש סלעים ואמרו לי זה בלבד יש לי אלא בדרך פשוטה אינו יכול לילך אלא במקל לא זה בלבד אלא שדרך שאין בו אלא מהלך שעה צריך יום אחד וקשה מכלם שלום הבית בטל משהגיע למדרגה הזאת הגיע לתכלית התשות כח ותמיה אני מי שראה זה איך עלה בדעתו לומר רק שהכל לענין החולשה לבד
ומה שפלפל עוד בברייתא דאין הסומא וכו' ליכא למידק מינה כלל דשפיר נקט בברייתא סומא דכל סומא רגיל במקל וצריך לו אבל זקן יש זקן שצריך ויש זקן שאינו צריך ונקט תרמילו של רועה שכמו שכל רועה מוליך תרמילו ואינו מניח אותו מאצלו כך כל סימ' אינו מניח מקלו מה שאין כן מקל של זקנים ולהכי הפסיק בין מקל לכסא כי הכסא אינו תדיר וכן המקל והתרמיל המוציא אותו בשבת חייב מה שאין כן אם מוציאין אדם בכסא: