שו"ת מהרי"ל/סימן קצח
ועל הבגד אם נותר להחליף. גרסינן בפרק ואלו מגלחין השואל חלוק מחבירו כו'. ומסיק עלה הרי זה לא יגע בו ואמאי לא יגע בו אם הוא רוצה לשלם לו כל חלוקו. לשלם ולקנית לו חדש ומאי טעמא לא יקרע. ולא שייך הכא אדם רוצה בקב שלו כו'. ומכל מקום למה לא יתחייב לקרעו ולשלמו אלא ודאי אי קרע יצטרך לשלם לו מחדש והוא חש על זה ולהכי לא יקרע עד שיזדמן לו טליתו ואתי לאפוקי מרישא דקתני נותן לו דמי קרעו. אבל הכא הוצרך לתת לו דמי חלוקו. ומשום דחס עליה רשאי להמתין מלקרוע. ומרישא אין לדקדק איפכא דהיא גופא קא משמע לן אי חס לבו בו שאין צריך להמתין ואין צריך לשלם לו אלא דמי קרעו. משום דכיון דהשאילו לבקר בו הוה ליה כנוטל רשות ממנו אבל בסיפא לא נטל רשות ולהכי לא יגע בו אם לא ירצה לשלמו דלא מסתברא למימר דליהוי כגזלן כיון שאין מפסיד מידי אי משלם לו עד גמירא מידי דהוה אטליתות שמוצאין מקופלים שחוזרים ומקפלים להו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה וה"נ לא שנא כיון שרוצה לשלמו: ושואל שלא מדעת דנקרא גזלן. וכן המעביר על דעת בעלי' לחד מ"ד. כמדומה לי שפי' רבותינו דין גזלן יש לו ולא דקעבר בלא תגנוב אעפ"י שאין דעתו לשלמו בשעת שאילה ולא דמי לדדרשינן לא תגנוב ע"מ לשלם כפל דמכוון לגניבה ובאיסורא אתא לידיה והתו' כתבו נמי למי שמקבל מעות מחבירו להלוותו על אחריות הנותן על כסף וזהב שמותר לשנות לכתחלה וכל האחריות על המקבל. והיתר גמור הוא כדאית' בא"ז. אלמא אף על גב דמשני היתר גמור הוא כיון דבדעתו לשלם ה"נ ל"ש. ואין לומר דאין לו לשלם כל החלוק דמאי פסקי שיש לו דמי הקרע ואין לו דמי החלוק. וא"כ אמאי אינו צריך לקרעו וישלם דמי החלוק לבעליו. אלא ודאי משום דחס עליו ורוצה להמתין עד שאירע משלו. ויש דגרסי' התם אביו. אלא דהרא"ש לא גריס ליה מדקתני מאחו: