שו"ת מהרי"ל/סימן קפו
כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ בפסח במשהו אי ריחא מילתא היא ע"י חמץ דאיכא פיטום. ונראה דאין חלוק למ"ד לאו מילתא היא. וראייה דלוי שרי בשר שחוטה עם בשר נבלה בכל ענין אפי' שניהם מין אחד אפילו למאן דאסר מין במינו במשהו וכן מוכח התם בפ' כיצד צולין דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה נימא דלא מבעי' גדי וגדי דהוי מין במינו. ולר' יודא ולרב שסדר המשנה הוי מין במינו במשהו אלא אפי' גדי וטלה דמין בשאינו מינו ורב נמי סבירא ליה מין במינו במשהו. ועוד ראייה מבת תיהא דשרי רבא אפי' למאן דאסר סתם יינם במשהו דר"ת גופיה נהג לערב קיתון של מים כו'. והא דראבי"ה לית ליה ראייה דצמר גמלים מצי למימר הוי זמן איסורא. אבל נראה לי עיקר משום דמחלק בין מידי דאכילה לשאר איסורין דהתם אין עליו אלא שם צמר גמלים ותו אין חוזר וניעור למקרי צמר כבשים. אבל הכא סוף סוף טעמא דחמץ קטעים כמו שכתב הר' פרץ אדגן שצמח שקורין גרמי"ר ומהאי טעמא לא אמר יוליך הנאה לים המלח על חטה בתרנגולת אף כי רשב"ם התיר. ומהאי טעמא נ"ל דמנהגינן ללבן השפודים אע"ג דהיתירא בלע. אלא משום דע"י הגעלה נשאר בו משהו ויפלוט בפסח. וספר התרומה גופי' מצריך מין כשאינו מינו יבש ביבש ס' משום דיהיב טעמ' כשיתבשל אלמא בתר סופו אזלינן לענין אכילה כדפי' וזה ימים רבי' הוקשה לי על ראבי"ה דתלי טעמא בדהיתר בהיתר לא בטיל אמאי לא יתבטל כשיגיע שש. ואי נימא דאית ליה לראבי"ה דאפילו בשש הוי במשהו אם כן הני דקיימא כוותיה כמו שכתב באגודה דנהגי לאסור בשר יבש וכל הני אטו יאסרו חטה בע"פ הא כל אפי' שוין ומנהג להתיר. וקצת נראה לי לחלק דאין חוזר וניעור להקל ולהבטל כיון שאינו בעין. אבל כשנמצא בעין בע"פ בטיל טעמא. ולא ידענא מה זה שכתבת דהרא"ש פסק בשאר איסורי משהו נותן טעם לפגם מותר אחמץ בפסח נמי קאי כדמוכח פר' כל שעה. וכן שאר רבותינו התירו בחמץ בפסח אלא דמהר"מ החמיר לעצמו כדברי הר"א ממי"ץ ושעמו. ואותן הטעמים נמי שייכי אכל מידי דמשהו וה"ה והוא התשובה: ומה שהוזכר רק לענין חמץ משום דלדידן כל מילי בס' בר מחמץ: