שו"ת מהרי"ל/סימן קעג

איש חי רב פעלי'. קופת הרוכלי'. גל אגוזי'. מפענח רזים. ראש הגולה. משקה כולה. מו' או' מהרי"ל ס"ל. נא אמ"ץ השקיני נא מעט מים מכדך אשר נשאלתי לשאול ממעלת כ"ת על אודת האשה שאין לה וסת קבוע מימיה אך בכל פעם שראתה ראתה כסימנים דאשכחנא שנתנו רז"ל כגון מעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מיעיה צמירתא אוחזין כו'. ועתה נתקלקלה אותה אשה שבשעה שישבה על הספל לעשות צרכה מאוד היא מצטערת שהנשים קורין איתה (האר"ן ווינד"א) ולאחר שעמדה מצרכיה בודקת עצמה בעד ומצאה לרוב פעמים על העד דם ואינו אדום ממש אך הוא כהה כמו מוגלא. וזה המעשה אירע לה י"ב אדר ונשאלתי עליה אחר כך י' באב ועדיין היתה אותה אשה בקלקולה כמו שכתבתי לעיל. ועתה מ"ו צמאה נפשי וכמה לך בשרי לרוות צמאי והחזירני בתשובה שלמה לפניך להשיב שולחי דבר כדת מה לעשות אם יכולה אותה אשה לטהר לבעלה והאר עינינו בתורתך ולא נבוש כו'. ושלום מא"ה ובשנה טובה ומעוטרת לחיים ולשלו' יכתב ויחתם ש"ה כ"ח הדום רגליך מרגלו' כבוד' מציק מים לרגלי תת"ת העבד ליברמן בערנקשט"ל:

שוכן רומה. יטיב לך כתיבה וחתימה. אהובי הנחמד הח"ר ליברמן שי'. לענין אתתא דלעיל כבר ידעת תשובת מהר"מ שהחמיר בענין זה בתשובתו הלא היא במרדכי כיון שמצאה דם בבדיקת עד. אמנם לא אכחד ממך דברי מה"ר שמריה. אשר כתב על זה אחר שהביא דברי מהר"מ וחומרותיו כתב עוד בשם מהר"מ דאין לתלות המכה אלא במכה שיודע' בודאי שיוצא דם מן המכה. אבל מספק אינה תולה בה. וכתב מהר"ש אחר כך וז"ל. אמנם מהר"י הלוי מערפור"ט שלח לי בשם מהר"מ ז"ל אף על פי שרוב פעמים אינם רואים הנשים כ"א לאחר השתן והשתן כואב לה אחר כך גם פעמים רואי' שאין השתן כואב לה טמאה. ואם לעולם אינה רואה אם לא שהבטן כואב לה למטה מטיבורה. טהורה דנאמנה אשה לומר כו'. וזה דומה למכה עכ"ל. ומעתה אתה תדקדק הטיב בדבר. אם יש לה וסת תולה בוסת' דשמא ראתה בשעת השתנה ואם אינה רואה אלא כשכואב לה למטה מטיבורה אז היא טהורה. כי מי יבא אחרי המלך מהר"מ לחלוק עליו. אמנם מה"ר מנחם התיר אשה שראתה מחמת (האר"ן ווינד"א) ולא הסכמתי לו. ואף יש לך לשאל שאינה רואה בשעת השתנתה אלא ממקום מי רגלים ולא מאותו מקום. ושלום שמרי' בר חיים תנב"ע:

עוד יש לי תשובה בשה ה"ר אליעזר וז"ל אשה שיש לה חולי שקורין (האר"ן ווינד"א) וראתה דם תוך צרכיה וקודם לכן ולאחר כן לא ראתה. שאלתי אותו אם היא טמאה או טהורה. והשיב לי שהיא טהורה כי אותו דם לא בא לה מן המקור רק מחמת הכואב שיש לה וטהורה לבעלה. כל זה העתקתי: גם שמעתי שמהר"ז רונקי"ל ז"ל היה מתיר אותן שרואות (האר"ן ווינד"א). אכן לפי מה שכתב מה"ר שמרי' לעיל שצריך לשאל אם אינה רואה בשעת השתנה אלא ממקום מי רגליה ולא מאותו מקום. אני רגיל לומר לנשים כהאי גוונא לבדוק דבר זה כמו שהעתיק' בשם גדול וז"ל האשה שמצאה דם ואומרת שבא מנקב של מי רגלים. להכניס מוך על מקום המקור ותשתין. אם המוך נקי הוכחה דאינה מן המקור עכ"ל. וכן בדקו מקצת נשים על פיו ומצאו נקי. והזהרתי אתהן קודם שיכניסו המוך שיבדקו ופה בחורין ובסדקין ובעומק ככל דין בדיקה ואחר כך יכניסו מוך הרבה בעומק ככל ממה שתוכל ואחר כך תשתין ואחר ההשתנה תקנח יפה ואם צריך לה תרחוץ באותו מקום שמקנחת דהיינו מקום הכתלים או בית החיצון כי הנשים יודעות באיזה מקום מגיעות מי רגלים לרחם. ואות' מקום תקנח כדלעיל מחמת שנתלכלך במי רגלים ודם. ואח"כ תנגב יפה ואח"כ תוציא המוך ואם הוא נקי הרי הוכח' ברורה שלא מן המקור בא. וכל זה היו לנשים שהיה להם וסתות ושלא בשעת וסתה. אבל זו שכתבת עליה שאין לה וסת אם כן יש להחמיר דאם לא כן וכי לעולם לא תהא טמאה כמו שכתבו רבותינו ז"ל. אכן אם יש לה עונה כדרך נשים אפילו אין וסת' קבוע כגון שפחתה או היתירה ג' ימים או ד' או שביע או פחות או יותר רק שיהא לה עונה קבוע' על שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראיה עד תחלת ראיה כך וכך ימים. נראה לענ"ד לסמוך על תקגתא דלעיל ועל דברי רבותינו הנ"ל להתיר באותן הימים שאינן בימי העונה. אף כי היה ראוי אפילו בימי העונה להתיר ע"י תקנת' דלעיל הואיל ושכתבת במאוד מצטערת במי רגלי' דכה"ג השיב מהר"מ להרא"ש דאפילו בשעת וסתה טהורין ברואה דם מחמת מכה אי וסתות דרבנן. וז"ל הני מילי כשמרגשת שבא מן המכה שיש לה צער וכאב ומרגשת דהמכה מוציא דם ולא חיישינן דגם מן המקור יצא כיון דוסתות דרבנן עכ"ל. ועוד העתיק ואין צריך להעתיק לך כי הכל מן התוס' פ' כל היד. מ"מ לא מלאני לבי להקיל כיון דאיכא מרבוותא דפסקים וסתות דאורייתא וגם כל אותה תשובה על אשה שהיתה לה שומא בפרוזדור שהיתה מוציא דם. אבל בנדון זה אין לה מכה מבוררת. ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירה דלעיל דבאות' תשובה הקיל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למאן דאמר וסתות דרבנן. גם יש קצת ראיה דלאו מן המקור בא הואיל ואינו דומה למראית דם אלא מוגלא כמו שכתבת. אף כי אין אנו בקיאין במראות דמים אפילו כשהדמי' מוקפי' לדברי רמב"ן. מ"מ שינוי גדול כזה הואיל ואיכא למיתלי ידים מוכיחות דממקום מי רגלים אתו. מסתברא דלא פליג רמב"ן בהא אהרא"ש דאית ליה בקיאים שפיר להבחין בין דם לדם אם מראותיהן שוין או לאו. ותמהתי מה שכתבת וז"ל ומוצאות לרוב פעמים על העד כו'. הלא מהר"מ גופיה דמחמיר דאם בדקה ג' פעמים ולא מצאה דם תו לא חיישינן ואפי' לבדוק אחר עשיית צרכיה דכל לבעלה לא בעי בדיקה. ואם אינה רגילה לראות בכל פעם אלא לפרקים ואותן פרקים שוין בקביעות או בדילוג קובעת לה וסת ע"כ לשונו. וכל זה היה לך לחקור. ושלום: