שו"ת מהרי"ל/סימן קנח

והנודר משני ענינים אם אמרינן הותר מקצתה הותר כולה עיין באשר"י פרק ד' דנדרים או בטור:

ויום שמת בו אביו נהוג עלמ' להתענות והוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו איסור כגון אכילת בשר בין י"ז בתמוז לט' באב. או תענית סליחות דהוי בבל יחל דרבנן כמו שכתב מהר"ם בשם הרי"ך. והנהו נמי לא קביעי דלפעמים יש יותר שבתות מבשנה אחרת. וסליחות נמי אין קביעותי' שוה פעמים ד' פ' ו' פ' ח' יום לפני ר"ה. והא יום שמת בו אביו חמיר טפי דרגילים לדור כדפי' רש"י פרק שבועת שתים ומנהג פשוט הוא כמו ער"ה:

ובכורות דע"פ כו'. לכולהו רבוותא כמו תענית סתמא לבר מר' יחיאל דכתב מיגו תרגימא מותר וכדומה דלא נהוג עלמא במדינותינו הכא וקצת ראיה מדמספקא להו ברבי אי בכור הוה או איסטניס. ואי משום בכור לטעום מידי:

ותענית יחיד בע"ש מנהג דילי עד אחר תפלת ערבי' כדברי מהר"מ. אבל תענית צבור לעצמי אני מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנ"ז דמחמירי. ולעלמא אני אומר דעביד כמר עביד והכל לש"ש. ועמך כולם צדוקי'. ואמר מהרי"ל דתענית [יחיד] מתקרי דגזיר יחיד על עצמו להתענות. אבל תענית חלום כתב מהר"מ בתשובה להשלימה בע"ש:

ומה שהתיר ראבי"ה פת של גוים אכסנאי וכו'.

תשובה. מאן דמשוה פתן של גוים לדמאי היינו דלא חמיר ליה גזירת י"ח דברים טפי מגזירת דמאי והכי נמי יליף מיני' תערובת פתן של גוים מתערובת דמאי דשרי בפרק קמא דחולין. וכל עיקר גזירת פתן של גוים לא חמיר מדמאי דלית ביה שום עמעום: ומהלך בדרך חייש ליה כאכסניא וכעני כמו בעל הבית העובר ממקום למקום וכו' בפרק הזרוע:

ומי שפירש עצמו מענין אחד ולא הוציא בפיו. היה ראוי להחמיר מכח נדיב לב. אבל כתבת ולא גמר בלבו. לא ידענא מאי חשש אית ביה. ודההיא מי"ז בתמוז בדעתי לקיים עולמים איתא כמו שכתב מהר"מ לעיל:

ואם חתך בסכין חולבת אווז וכו' אורחא דמילתא נקט כהג"ה סמ"ק דבצלי לא סגי לי' בקליפה והוא הדין אם חתך בו גבינה דדין אחד הוא:

ואם נאמר בהבדלה אעפ"י שיצא מוציא.

תשובה הא ודאי פשיטא דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת נהנין מה לי הבדלה מה לי שאר ברכות וברכת היין דהבדלה נמי כמו דקידוש וברכת הלחם של מצה כדמסיק פ' ראוהו ב"ד. ואפילו בירך בורא פרי האדמה דטיבול ראשון איכא מרביותא דמוציא מכח תקנתא דרבנן:

חיוב לבישת ציצית תליא בראייה כדילפינן מוראיתם אותו וכל זמן ראייה חשיב יום לענין ציצית דמידי יום כתב הכא וראיתם כתיב וחומרא דמהר"ם דמילתא דתלו' בסיפורים כגון אבילות. וכהאי גווגא לחשבון ימי החודש לשטרות וגיטין. ומהאי טעמא אין צריך בציצית אפילו בתחנת הנץ החמה כמו בשאר מילי דכתב בהו יום:

עוד תשובה. ותפילין קיימא לן זמן תפילין. אלא שמא ישן בהן ולדידן דחשבינן לאחר פלג המנחה זמן שכיבה לענין קריאת שמע כדפי' ר"ת קריאת של בית הכנסת עיקר היה ראוי קצת להחמיר. ומ"מ נראה לחלק דחשיב שפיר זמן שכיבה ואיכא אינשי דגנו בההיא שעתא כמו אחר עמוד השחר דיוצא פעמים של ערבית ופעמים של שחרית דאיכא אינשי הכי והכי וקרינא בי' בשכבך ובקומך. אבל לגזור שמא ישן וכיון דרובא דעלמא לא גנו קודם צאת הכוכבים לא שייך למיגזר דמהאי טעמא המשכים לצאת לדרך קודם עמוד השחר לא גזרינן שמא ישן בהם:

וכדברי המקיל באבל פי' ר"י אפילו ביום ראשון אע"ג דהוי דאורייתא לדברי הגאונים. ומנא לי לבדות מלבנו לדברי הגאונים מפרשי התלמוד מי ידעינא למאן סליק שמעתתא אליבא דהילכתא:

סוכה שהעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה יש מרבותונו בארץ הזאת שהורו בה לאיסור. וכן הורו תלמידים אחריהם ומיום שהוגד לי שכן הורו בשם האלפסי תמיהני מאוד כי דקדקתי באשר"י פרק הישן דשרי. והקשיתי להו אם כן איך יניחו מעמידי סכך בחלון כותל מחובר או כותל אבנים. וכהאי גוונא טובא ואין עונה אמריו מהם. וכעין זה הקשה הרא"ש ולא יכולתי לחקור מאין הרגלים עד שאינה הר"ז לידי ספר האלפסי ומצאתי שם מאין יוצאה הוראה זו דבמתני' פליג רבי יודא ורבנן בסומך סוכתו בכרעי המטה ורבנן מכשרי ופוסק רב אלפס כרבי יודא ומפרש טעמא בגמרא תרי אמוראי חד אמר מפני שמעמידו בדבר המקבל טומאה. ורב אלפס לא הביא הטעמים אלא דמהר"ר זלמן כתבו מפירושו אותו הטעם לחודי' ולמדו משם הלכות סוכה וקסברי דהיינו טעמא דרבי יודא ומתוך כך הא לאיסורא וקשרו מעמידי סוכה בחבלים ויתדות של עץ ונשמרו מיתדות של ברזל. אבל ענ"ד אינו כן ורוב הגאונים פסקו כרבנן ואפילו לרבי יודא מפרש אמורא אחרינא טעמא אחרינא ואותו טעם הוא עיקר כמו שהוכיח הרא"ש. וכן נהגו כל רבותי ואין כאן ספק ומהר"ר זלמן שכתב טעם זה משום דאיהו כמה ופשוט יותר נקט לי'. אבל טעמא דידך משום דהכל הולך אחר המעמיד ליתא דההוא איירי שמעמיד כלי משקה לקבל דאיירי בי' רבי מאיר בפ' קמא דשבת וקיימא לן כוותי'. אבל מעמיד עיקר הכלי היינו פלוגתא דרבי נחמי' ורבנן פרק במה אשה ואין עניינם לכאן ואין למידין משם לענין סוכה דהוי מחובר והתם פליגי לענין כלי הי נינהו עיקר הכלי. ולענין טבעת מחובר לבית אמר דבטיל לגבי בית והרי הוא כמוהו ולא משום הלך אחר המעמיד:

עוד תשובה מה שכתבת במרדכי הקטן דהנגיד ר' שמואל הצריך להמתין עד חצות. תשובת מהר"ם היא. אבל לא ראיתי רבותי נוהגין כך אלא בעת האוכל אזלי בתר ההיא שעתא כדמשמע לשון שאר רבותינו דישער אדם בעצמו אם היה יוצא בביתו מפני צער כזה כדאיתא בהג"ה מיימון:

ולכתוב על עור נבילות של גוי פי' התוספות התם טעמא דאי ספק לטור אינו מספקא להרג גוי אלא פשיטא דמותר הוא ואין חילוק כלל ודחוי בקש דחיא לשואלים:

ולברך על ריח כלי שקלט הריח ואין בו בושם פלוגתא דהרמב"ם והטור עיי"ש באורח חיים:

ומפתח כסף המתוקן בחגורה אי הוי תכשיט [לאיש] לאשה אפילו של ברזל נהוג עלמא להיתירא כדברי רבינו פרץ ואגודה. אף כי מהר"ם קרא תגר וכתב לאו מר בריה דרבנן חתים עליהו. והמהדרין מחברין אותו על ידי יתד כסף וטעמא דמהדרין דחשיב כמו תכשיט דחגור שקורין זענקי"ל וכדאמרינן בארוג בכסותו דימחה מימחה וכל שהוא ארוג לא גזרו אלא שמהר"ם חילק. וכבר פשוט המנהג להתירם דאי אפשר לכל אדם לעשות של כסף ותינח מר דאפשר. אבל בשל כסף [נראה] דמהר"ם מודה דתכשיט גמור הוא. אע"ג דלא דמי קצת כדפי' הראש ההוא דרבן גמליאל במפתח של זהב בירושלמי מחלק בין איש לאשה לא היה מחובר בחגורה כעין זענקי"ל:

מנהג ארץ הדמים בנותן טעם לפגם שמעתי מאחד החשובים דנהוג לינה כרבינו תם ובמסקנת שערים אבל מפי מורה לא שמעתי:

וזבוב בכלי שני לא ידענא מאי תיבעי לך כיון דקיימא לן כר"י דכלי שני אינו מבליע ואינו מפליט ודלא כרבינו חיים ושעמו. מ"ש זבוב משאר איסורים אדרבה זבוב גרע דכתב במרדכי בשם רוקח דלא יהיב טעמא ואפילו בכלי ראשון שרי. ואי אגב רוככיה קמדמית ליה למלחא דלאיכא דאמרי אפילו בכלי שני בשל. נראה דהני מילי לענין איסור שבת. וכן לחם לדברי הרא"ם. אבל לא לענין טעם דתליא בבליעה ופליטה אע"ג דאשכחנא איפכא בכלי חרם ושאר מילי האי כטבעיה והאי כטבעיה. ומליחת חלב הורו כל רבותי בששים בין להקל ובין להחמיר. ושלום מאדון הקטן הלוי:

==

מה מאוד יפים. אמריך נופת צופים. מכל אבקת רוכל. מוכלל בתבונה ושכל. טעם דבריו טעמתי מלוליה. מעתה לא שבקינא ליה. מאור עינינו. כתר ראשינו. אלוף מסובל. מושכל ומקובל. הארז בלבנון. מהר"י ס"ל יצ"ו: בראותי דברי תשובתך אמרתי יגעתי ומצאתי. כמוצא שלל רב ששתי. בהביטי אל מעלת דמר צפונת וסתומת חמורות. לפניו קלות פתוחות ומותרות. ולפום חכמה ענוה גדודה. בהשגחתך על דברי תולעת. נבער מדעת. והעתקת אלי תשובה זו פעמים רבות עד שהגיעוני. ומדברי רבינו נלמד אשר בתשוב' בתרא על בכור דאם איתא לטעום מידי. וא"כ מסקנא דמר על מה ששמעתי משמי' דהר"ר פייבש ע"ה שהיה נוהג הכי כשחג ע"פ בשבת דאז אין צריך להתענות יום ה'. וראייתו היה דאי הוה מתענה רבי יום חמישי אז ודאי טעמיה הוה משום דבוכרא. דטעמא דאיסטניס לא שייך הכא. ויש מי שהורין להתענות יום ה'. ויורני מר הלכה למעשה בזה:

ואשר סתם מר דבריו מפת של גוים כי לא פי' אם רוצה לומר אפילו יצא לדעת אם נתירו אפילו היכא דאפשר להוליך עמו פת כשר. כי קצת מן הסוגיא ההיא המפורש בכולה תלמודא וז"ל. דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו והוה ליה עני וחזי ליה ודוחק לעשות זה המיגו. דאנן סהדי שהוא חפץ בזה דהא צריך הפקירה בפני שלשה וירא שמא יזכה בו אחד מהן. יתרץ כך. ואי נמי הולך לדרך וחזי ליה. אלא ע"כ צריך לומר למי שהולך לדעת ואפשר לא התירו לו בנדון זה וכדמשמע לישנא דגמרא התם פרק הזרוע ונצרך דאז מקרי עני. אבל לדעת לא. וטרם ראיתי תשובתו דמר היה לבי מגמגם לדמותו לפת ש"ג גמור שלא מן הפלטר אע"ג דהיקולו גביה ועמעמו עליו מ"מ חזינן מן התוס' פרק ערבי פסחים אומר לגביה מרור אע"פ שאין לו שורש דאוריי' והוי להקל בו ע"י מיגו כו'. מ"מ כיון דודאי דבריהם הוא החמירו בו יותר מבדמאי דמצה דספק דבריהם ומשום הכי לא היה נראה לי ראייתו מאי דמפרש בהג"ה במיימוני דמשוה תערובת להדדי פ"ק דחולין כי לא נראה לחלק אם הוא ס"ס אחרי שהם דרבנן. ואל יחשיבני מר כמשיב הארי זולתי למלאות טרף חורי ולהבין סתימת מורי:

ובכן יורה מר על ס"ת הקופי"ן וההי"ן שלה נוגעי'. רגליהם למעלה בגגין אם הכשיר לתקנם על ידי גרירא מעט להפרידם מגגיהם. או אם מתקרי חק תוכת:

ומי שנדר ע"מ שיחיו בניו ופירש אם לא יחיו לא יתן. אם כופין אותו ליתן מכח אל תהוו כעבדו' כו'. ואם נאמר דאין כופין. עדוין תיבעי לך אם אסור לעשות כן דהא דאמרינן אל תהיו כו' דשמא רוצה לומר דווקא היכא שעשה כבר ומתחרט. אבל במתנה כך מתחלה אע"ג דצדיק לא מקרי שמא רשע [נמי] לא מקרי:

ואם מותר אדם להאכיל לבהמות חבירו חמץ שאינה שלו אלא מצאה בפסח בתוך ביתו אם קורא אני עליו לפני עור וגומ'. דמהנה לחבירו. וראייה יש לאסור מהא דאמרינן פרק בית שמאי הנאה הבאה לאדם בעל כרחו הכי נמי בנדון זה. וראייה יש להתיר מן התו' פר' ב"ש בדבור ואבר מן החי לבני נח מהא דמקשה התם כיון דאבר מן החי דגוי מיירי כו' ואי הוה אסור בנדון דידן הוה ליה לפרש הספר הא חזי לכלבו רוצה לומר לכלבו של גוי. ואמאי נקט בני נח אם אסור בהנאה אפילו לכלבו נמי אסור דהא מהנהו לגוי ממאי שאסור לו בהנאה. אעפ"כ צריך להיות אפילו בדבר שאסור בהנאה בגדון הזה מותר שאין צריך למחות מה שניתן לכלבו. אע"ג דיש לדחות דמה צ"ל התו' מקשה אמאי נקט הספר כולה ברייתא תלמיד לומר לפני עיר יוכיח מן הרישא מדנקט לפני עור ולא נקט לכלבו א"כ מביני' הספר דהוכחה שלו דלכלבו שרי מדנקט ולפני עיר ולכך מקשי' התו' שפיר. ודוחק לפרש התו' כך או בדחקים אחרי'. ויורני מר בדברים אלו. כי נפלה מחלוקת בין החברים:

ואם סתם אחד פתח שבין שתי חצירות שערבו דרך אותו פתח ואחר כך נמלך לפותחו אם חוזר העורוב להתירו הראשון לשבת הבאה. או נאמר דווקא נסתם מעצמו דלא גלה דעתו לבטל העירוב:

ומאי טעמא מן המנהיגים האוסרים בנצלה המוח תוך הראש ואיסרין גם הראש. ולא מצינו שאסרו הגאונים רק המוח:

ויורני מר על מה שכתב הרשב"א מכלי שנאסר מבליעות איסור דלא שייך בי' דבר שיש לו מתירין אחרי שצריך לפזר מעותיי אם נאמר שחולקין עליו התוס' פרק ב"ש דאמר התם על מה שבהקדש באלף לא בטל היינו משום שיש לו מתירין אע"פ שצריך לפזר מעותיו ולהוסיף חומש אם לא שנחלק דהכא אינו אלא טעם כדמפרש מרדכי פרק ב"ש:

ואם למצוא היתר לפת של ישראל שאפה גוי אליבא דרבי יוסי דאית ליה לגבי מצה דבשול אפקיה מתורת לחם. ואם נאמר דרבי יוסי אף לקולא קאמר אע"ג דאמרינן בברכות דלא אמר רבי יוסי אלא לענין מצה אבל בעלמא מודה מ"מ מפרש התוס' שם אחר כך בדבור פת צונמא דבשול בכלי ראשון אפקיה מתורת לחם. ולפי דעת הרמב"ם דלא מחלק בין פת גוי לפת של ישראל שאפה גוי. דלפי דעת הרא"ש דנאסר משום שלקות לא שייך לנדון זה. וא"כ מי שרוצה לתקנו במאכלים ולבשלו בכלי ראשון אם רשאו:

ולפי אותם האוסרים לחמום בית החורף בשבת ולהנות מהם אי מודי' בזה היכא שהוציאו האש מן התנור דאז הוי דוגמת זה הא דאמר בריח שאין לו עיקר ובבואי הנה דרשתי על מנהגי דמר בחמום בית החורף וזה אומר בכה כו':

וטרם שאלתי בשאולתי ראשונה אם קראו למפטור רק ב' פסוקי'. אם צריך לחזור ולקרות ג'. ובמדינות הללו מניחין קטן לקרות הפרשה אפילו אותן הפרשיות כגון בי"ט או כשחל ר"ח בשבת. ולא השיבני מר תשובה על זה:

ובראש השנה אירע מעשה פה ושאלתי ממהר"ר ענשכי"ן על מי שהתענה יום ראשון של ר"ה אם צריך לשנה הבאה שני ימים. והשיבני לא שמעתי מזה וכמדומה לי כי זכורני כחלום חלום בנערותי כשהייתי יוצק מים לפני הח"ר יוסף אוסטרייכע"ר בהיותי סופר לזקינו הישיש מהר"ש ז"ל. נראה לי שראיתי כתבים ודברי שאילות אל הרב הנזכר מענין זה. גם מסדין בציצית ולא ידעתי אז בין טוב לרע. על כן הורני מר בדבר זה. ושרא לי מר על טורח ומשא הלזה שמטילנא עליך בחסרון ידיעותי. ותדמה אותי אם הייתי משואבי מימיך שמה אצלך היה לך טורח יותר עמי. וכן תשא שלום וברכה ותרביץ תורה כהלכה. כחפצך עבדך מחותנך חת"ת מיינשטרליי"ן: