שו"ת מהרי"ל/סימן קלז

עוד נשאל למה אין אנו מברכין כשנעשה מצוה לשמור חוקיו:

תשובה במקום פלוגתא אין לברך ברכה לשמור חוקיו ולא נהגינן בשום דוכתא כדפי' רבינו תם פר' בא סימן ופרק כיצד מברכין. שלום כנ' הקטן הלוי:

שאלות ממהר"ר מיישטרלי"ן. חנות מזויינת. רחים טוחנות. קופת הרוכלין. מכל מיני תבלין. גל אגוזים. עץ ארזים. חבר וסופרו הרים חופר. נימוקו עמו. מתוק טעמו. קופת בשמים. מובחר שבטעמים. שנותיו יהיו בנעימים. לאורך ימים. וברחמי הי"ז שוכן מרומי'. לעד לעולמי עולמי'. גולת הכותרת. ראש תפארת. ליתר פליטה הנשארת. מאור הגולה כליל תפארת. אלוף התורה והארז. ה"ה מ"ו הר"ר יעקב סג"ל יחל לנצח טובו: אם אבא לתנות ולעירר במעלות המעלה הלזה קטן היריעה מהכיל. על כן אמרתי אשמרה לפי מחסום. הנני כאויל שונה באולתו ואל יחוש אדוני כי אאריך בהגיוני ולרוב שגיוני. כי רוחי הציקתני. ולא רגיל על לשוני ואל ירע בעיני דמר. ולהחשיב אלי כרמות רוח אשר לא דרשתי את פי מורי ה"ה מהר"ר אשר י"ץ. כי זימנין סגיאין שאלתיו. והשיבני אינני מן המקובלים וכיוצא בדברים האלה ע"כ נתיב הראשונים דרכתי. ובדרכיהם סמכתי. באמרם הרוצה ליחנק יתלה באילן גדול. ובשמך אתהלך בזה. ואף כי בודאי בעיני דמר ולקטנים ממך דבר פשוט שאילתא דא. אך מכל מקום חנוך הנער לפי דרכו. והקטן כגדול תשמעון. ואל ידחה אדוני מ"ו דחיית קנה. ועתה יורה מ"ץ הלכה למעשה כי מפיך תצא תורה לכל ישראל: על ענייני תפילין אם חוטרא דחי"ת מלעיל אינם נוגעי' זה לזה אך מכל מקום אין ניכר להדיא פרידתם. אם אפשר לתקנם אחרי כתיבתם אחרי שאין הדבר ההוא מתיקון סופרים כמו א' וע' וכיוצא בזה. ואם נחזיהו לר' וד' הוא חלופי אותיות וכבר הראנו לתינוק חכם וקורא כב' זיי"ן ואין התינוקות מורגלים באלו דאפי' המוכשר כתקונו קורין לו ב' זיי"ן. ובחלק למעלה ולמטה אם נוהגין אחרי הסמ"ג כחצי ציפורן. או כהרא"ש כמלא ל' ונ': גם תימא אמאי אין לו שיעור בין שיטה לשיטה כס"ת. וראיתי במסכת סופריס נוהגין לכתחלה לכתוב של יד על ב' קלפי' ויצא. משמע דיעבד. ונותנין טעם לדבריהם כאשר כתב הא"ז בשם החסיד. אבל לפי הנ"ל אין טעם זה מכוון. ואדרבה כשול עוזר. ונפל עזור. ע"כ אל ישיבוני מר מלהראות מנהגות סופרים. גם סופר אחד צרפתי היה פה ואמר בשמיה דמר על אלו תפירות של ראש. כשמעבירין הגידין בין הבתי' שאין טוב להעביר' גם למטה עפ"י אורך התיתורא. ולפי' רש"י משמע שיכול לעשות בפחות אך גם הוא נותן טעם בשמי' דמר שהם הפסק בין ראש לתפילין. ואמר אשר נהג כך בפרווה"א דמר על פיך ומי יבא אחר המלך כו': ומיום עמדי על דעתי נפלאתי אשר ראיתי כמה חסידים ואנשי מעשה שלא נהגו בב' זוגי תפילין כאשר כתבת ונהגו גאוני עולם גם דרשתי עליה דמר ונאמר לי דלא נהג. ואמרתי ודאי אם יש שום טעם אין נעלם ממנו. ואל נא אדוני תמנע מלהודיע אם טוב למנוע: והטעם למה. או אם יכשר בעיניך לעשות הודיעני נא דרכיך איזה מהם יקדימו כי מי שיוכל לכוון המקום מן המסתבר הוא להקדימו של רש"י תכיפה לברכה או לאחרם כדי להחזיקם עליו בעידן ק"ש וצלותא:

ועל טלית קטן לצאת בו בשבת ראיתי בימי חורפי אצל הישיש מהר"ש נ"ע בראש השנה שחל להיות בשבת והסיר מעליו הטלית קטן כשרצה לצאת חוץ לשער המים ובפני כל אדם עשה כן. אחרי כן ימים רבים שקלי וטרי בהדין דודי הר"ר יודל שי' והיה נ"ל להביא ראייה להתיר מדשרינן שעטנז בזמן תכלת ולא חיישינן דילמא איפסק חוטא דתכילתא. גם לא מצינו שהסירו טלתות כשיצאו לרה"ר בשבת כאשר מצינו גבי האי דאזיל בבית הקברות. אחרי כן שמעתי בשמיה דמר אשר נהג להתיר:

ועוד הבינני מ"ו על הנשי' שנהגו סלסול בעצמן שלא לטבול בערב שבת בטבילה שלא בזמנה כגון אחר לידתה. ואם היו מאחרין עם חפיפה סמוך לטבילתה עד בין השמשות אם כן מה היה חשש כי לפי מיעוט שכלי לא שייך לומר כלל משום תקוני גברא ומשום חשש סחיטה. ומן המסתבר לא היה לחוש אחר אשר הוא צורך מצוה קצת. גם לפי דיוק המשנה דחייבי טבילת אפילו לרבינו תם משמע היתר. ואף מלשון הלכות נדה משמע כן:

ועוד מה שכתב הרמב"ם זה שתמצא בכמה מקומות שהנדה יושבת ז' ימים בנדתה כו'. ויולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף כו' עד מן הצדוקין למדו דבר זה ומצוה לכופם כו'. ושמעתי אומר על רבינו הקדוש מוהר"ר אהר"ן הי"ד שהנהיג לאשתו דבר זה שלא תשב ז' ימים כו'. אך לא זכיתי לשמוע מפומי דמר הקולא הנ"ל ושמעתי שהנהיג לספור הנקיי' מיד ביום המחרת אחרי שלא שמשה ויורנו מ"ו אם נוהגין כך אחרי הרמב"ם:

וכן יורני מ"ו על טבילת קרי ביום כפור אחרי אשר נחלקו בו הגאונים. ומי שרגיל בכל השנה לטבול לקריו אם יטבול נמי ביום כפור. אם נאמר כאשר כתב מהר"ם מי שרגיל לרחצו בשאר ימות השנה וכו'. ועוד מצינן למימר אפילו לפי האוסרי' דווקא בימות החמימות אבל בשיש כל כך קרירות שבלי ספק צער גדול לטבול אפשר שבנדון זה לא אסרו: ואגב גררא יורני מר על הא דאמר הרואה קרי בי"כ ידאג כו'. אם נוכל לפרש דווקא ביום מדתלי טעמא שכל אדם רעב כו'. ונ"מ לפשפש במעשיו:

ועל יין מזוג כמה שיעור מזיגתו שיהא ראוי לברכה אם נדמה לשיעור יין ששקט על שמריו. או כמו שנתנו בו הרמב"ם והרא"ש שיעור. ויש לתמוה שלא חלקו בין רך לחזק כאשר חלקו בד' כוסות:

ואם שכח לברך באכילת פרי חדש שהחיינו. אם יש לברך פעם שנית כשאכלי. אם נדמהו לנר חנוכה כאשר כתב הרא"ש בתשובה גבי נר חנוכה. אף על גב דיש לחלק וכדמשמע לשון סמ"ק אין צריך לברך עוד:

ועל נר שבת אם נוהגין אחרי התשב"ץ. הבחורים שאינם בביתם אם מברכין בהדלקת נר בשבת:

ועל נר חנוכה היכא דמדליקין עליו בגו ביתא בודאי אם צריך להשתתף אעפ"כ מפני חשדא בני הבית או אם די כשיודיע להם. ואם גם הוא מדליק ומכניס עצמו לחיוב אם מברך עליו. שהרי לא גרע מן המהדרין. שהרי חזינן דמברכין. או אם נאמר שאינן בכלל המהדרי' שהרי פטור אפילו לדידן שעושין כמהדרין. גם מדלא עבד רבי זירא המצוה עצמה וסמך על ביתו:

גם תימא אשר שמעתי מגדולים וההמון נוהגין בו לברך נס קודם זמן ואחר כך מתנה הנרות הללו כו'. ובכמה מקומות ראיתי ממסכת סופרים הנוסח' אינו כן. שאומר שמברך להדליק ומתנה ואומר הנרות כו'. ואחר כך נס. וכן העתיקו הגדול בחיבור הגהות בספר רמב"ם. ועל הברכה אין לתמוה על המנהג כי הוא לפי הגמרא דידן. אך לפי התוספות יש לתמוה למה משנה:

גם בברכה שתקנו לומר בין בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב כששכח יעלה ויבא. ואם שכח בר"ה אם אומר בו ודברך מלכנו כו':

גם לענות קדושה וקדיש בין תפילין לתפילין כתב הר"י מקורביי"ל שמעתי על רבינו הקדוש שלא נהג. ע"כ יורני מר מנהגו:

ועל האי דגרסינן בברכות האי מאן דחזי חלמא כו'. נימא רבונו של עולם אני כו'. ודנתי לפני רבינו הקדוש הנ"ל מאי שגא מהא דאמרינן פרק אלו נדרי' מאלו הפסוקין כגון ברכות כו'. דמסיק שאין לאומרו. דאין לחלק [שיאמר] רבונו ש"ע [כיון] דבסוף ברכה הוא. דאם כן יכול לומר גם אותן הפסוקי' בסוף ברכה: ועוד כטעם זה כן טעם זה. דאין שום אדם יכול לומר שאין יצטרך למנוע משמיעת תיבה [תיבת] שלום. והיה נראה לי שיאמר בוישמרך ויחנך בהדי דענו ציבור אמן. ואז יכול לשמוע כל הברכה. ויאמר בעוד שמנגנין הכהנים על ך' דאז נשמע הברת התיבה שלימה. ואי לא (לימא הכי) פירוש שלא יכול לסיים עוד אפילו בניגון ך'. [לימא הכי]. וענה לי הן ולאו ורפי' בידי'. ע"כ יודע מו' אם דברים של טעם הם:

וגם על העומד תחת החזן להקרות בכוון תפלה מראשה כו' דודאי לחזן גופא נקרא הפסק לאומר זה רבונו של עולם וכו'. אך מספקא לו אם זה הקורא מובטח כו'. אם יכול לומר. ואם לגבי דידיה נמי נקרא הפסק:

גם זה דנתי לפני רבינו הקדוש הנ"ל מה שאומר התוספות במגילה. וחיבור האלפסי הביאו. מה שאנו קורין פרשת והקרבתם ואינה שלשה פסוקי' אחר הפרשה. וראיתי בכל ספרי' המדוייקי' ותקין ס"ת והוא ג"פ עימיה בפ' דפסח. ודסוכת אין קורין והקרבתם. וכן פרשת ויחל שפי' שהוא רק ב"פ אחר הפרשה אם כן רוצה לומר שהפסוקי' ונאמר כו' הוא פרשה. ובספרים המדוייקים וכן לפי' הרמב"ם אינה פרשה. אך מזה נוכל ליישב הראשון דכשם שהיו חולקין בפרשיות כך חולקין בפסוקים. והקדוש הנ"ל השיב לי על הראשון כבר הוקשה קמאי ולית עונה ואין קשב. אך היה רוצה לומר עד"ז כי הא דאמרינן פרק קמא דקידושין אנא לא בקיאי בפסוקים. ועוד הביא ראייה אחרת משם הרמב"ם בנדון זה ושכחתיו. ונ"מ בזה שהביא בפרק קמא דקידושין אם קרא חזן לאחד מתחלת הפרשה עד והקרבתם כגון בחתונה אם צריך לקרות יותר או אם נוכל לומר אפילו במקום אחר אם קראו לאחד ב' פסוקים ואמר הברכה אם צריך לחזור אחרי שאין אנו בקיאין בפסוקי'. ואם קרא למפטיר בשבת רק ב' פסוקים וקודם שבירך המפטיר צריך לחזור ולקרות שלשה (פעמים) [פסוקים] כי יש מן המורים שאמר' שאין צריך לחזור:

ומה שאמר במגילה רב אמר דולג וכוותיה פסקינן מנהגינו ודלגינו משום יוצאין ובדילג השנייה לא חייש רב לנכנסים. אם כן קשה על מנהגינו מה צריכין הדילוג יעשה כדפי' הגמ' דליקרי ד' פסוקי' לראשון. וד' לשני. ולג' פ' וביום השבת ושנים פסוקי' מוראשי חדשיכם. והרביעי יסיים. ולא עושין כן היינו משום נכנסין ולנכנסין לא חיישי'. וגמר' מגילה לא למדתי רק מה שקריתי באלפסי. ואם שגיתי השיבני ואשובה: