שו"ת מהרי"ל/סימן קג
ועל הבכור. מטיבותי' דמר נראה דשרי הואיל וכתב מר שהאלמנה והאיש הדרים למטה בבית מעידין שבלילה ראו הבכור שלם והכהן וזוגתו לא באו למטה בבית כל אותו הלילה ולמחר מצאו האלמנה והאיש המום. אין לך עדות גדולה מזו אף על גב דיש לומר שמא גרס הכהן הצרימה כי ההיא דלא יניח בצק על אוזן כו'. או כמה ליה שערי כו'. הכי נמי דלמא אצל מאכל הבכור הניח שם דבר החותך וצירם או גלגל ע"י שום גוי וכה"ג כמה טצדקי אין לנו לחוש ולבדות מלבנו. שהרי הקילו חכמים בעדות בכור אפילו בנו ובתו ועד מפי עד. רק שלא נעשה ע"י הכהן שרינן ליה. ובהדיא כתב בי"ד וז"ל כהן שיש לו בכור וראינו שעומד הוא וכל בני ביתו אצלו בחוץ ונכנס הבכור לבדו בבית שלם. ויצא בעל מום. מותר לשחטו ולא חיישינן שמא אחד מן בני הבית נטמן שם והטיל בו מום או שמא חפר גומא להכשילו ליפול בו. עכ"ל: הרי דלא תלינן בהערמה. אם כן אין לדבר סוף ומילתא דרבנן היא ואין לדקדק ולהחמיר בו אך שיהא המום עצמו מן הסחוס דהיינו העב שבאוזן. וכן נהג מורי ז"ל: ויש מן המורי' דלא דייק כולי האי אולי משגה הוא. ואם ימצא כשר קיימא לן כרבי עקיבא וב"ה דמתניתין בפרק כל פסולי המוקדשין דמותר להאכילן אפילו לגוי' רק שלא לשקול בשרו בליטרא ולמוכרו במקולין. וכן שומנו של גיד הואיל ושרי מדאורייתא. אבל עורו וחלבו שאסור מדאורייתא מותר למכרו במקולין. אבל אם ימצא טריפה כתב ר"י בתשובה פרק מקום שנהגו במרדכי דצריך קבורה העור והבשר. וכן מסקנת הרא"ש בפרק כל פסולי המוקדשין ודלא כהרמב"ן ויתר רבוותא דשרו לעור. וראיה מההיא דטבול יום בזבחים. ובהג"ה באגודה כתב בשם מהר"י מנורטהויז"ן שטעון קבורת עור ובשר ודם אם נמצא טריפה. ע"כ: אבל איני יודע אם נהגו כן. ושמא משום דה"ג אסרו להאכילו לגוים כשימצא כשר. שמא לכך נהגו לשוחטו ולבדקו ולצאת ידי רבותינו כי ה"ג קדמוני' ובעלי קבלה היו. אף כי רוב רבותינו מסקי דשרי להאכילו לגוי כשהוא כשר. וכל שכן שהוא ענין גדול וקצת סכנה לקברו ע"כ טוב לעשות כדברי הפרנס אם לא היה שינוי מנהג. ופוק חזי מאי עמא דבר. וכ"כ בפ"ק דשבועת דטעין קבורה עם עורו. ולענ"ד היה נראה לי הפשט העור קודם בדיקה שהיה העור מותר מכח סוגיא דטבול יום אבל לא עבדינן בה עובדא. דרבותינו כתבו סתמא. צירך הגיעני לעת ערב והיה נחוץ מאוד. וגם מפני טירד' דשמעתתא שבדעתי להתחיל למחר קצרתי קצת כפי היכולת ופטרתי צורך בבקר. הכל סוקר. יאריך שלומך ושלום תורתך לאין חקר. כנ' משרתך תלמידך קטן הלוי:
אביר הרועים אביר באבירי' מ"ו ואדון נר ישראל הגאון מהר"ר יעקב ס"ל שי'. ילמדנו רבינו מניקת שנתעבר' בזנות אם צריכה להמתין כ"ד חדש. אם יש לדמות' לגרושה להר' שמשון ז"ל דמתיר להנשא משום דאינה מחייבת להניק כל זמן שלא כפו אותה בב"ד אפי' היכי דמכירה. ולא דמי לאלמנה שמשועבדת להניק. וזאת מי יכוף אותה ולמי משועבדת. או אם יש לומר אפי' לר"ת והשאלתות היכא דליכא אב ויורשי' ידועי' לכופה מ"מ ב"ד יכפנה. וכן נ"ל קצת ראיה מן התו' דבפרק החולץ [ד' מ"ב] בשמעתתא בדבור סתם מעובר' למניקה קיימא וז"ל וטעמא דסנדל ודיחסא אין חילוק בין אלמנה לגרושה. ואע"ג דחוזר בו מן הטעם לבד חוזר עכ"ל. א"כ לפי זה ל"ש מזונה. וכן המיימו' אית לזה דטעמא דמעוברת משום דמיחסא. וזה תימא לי דפריך בגמרא א"כ דידי' נמי ומשני טעמא אחריני. נא אדון תאיר עיני במימך המתוקים:
עוד ילמדנו רבינו עיר שנתוסף בה נהר חדש מה תהא דינה לענין כתיבת הגט. אם יש לדמות לנשתנה שמו מחמת חולה או שנתוסף לו שם והורגל בשניהם דכותבין שני השמות דמתקרי. אע"ג דקודם לכן אם גירש לא היו כותבין רק השם האחד. מכ"ש גבי נהרות דלסימנ' בעלמא הורגלו לכתוב. או אם י"ל דשאני התם דמוכח כיון דכותבין דמתקרי וכל שום וחניכה שהוא אותו האיש וליכא לעז על גט הראשון מה שאין כן הכא. והוי לעז על הגיטין הראשוני' למאן דלא ידע תוספו' הנהר. ושלא לכתבו כל עיקר הנהר חדש. הוי נראה כמזויף מתוכו וגרע משלא הזכיר שום נהר:
עוד נסתפק' אותן דמתענין יום שמת בו אביו. אם יש להתענות באדר הראשון או השני ומסתבר היה לי באדר השני. דיש לדמותו קצת להא דירושלמי דאית ליה דחזרת בתולי' תוך ג' שני' ואיחור שערות דנערה תלוי' בעיבור החודש דיליף מקרא אקרא לאלקי' עליון גומר עלי. פי' גומר ומשכיל לב"ד שלמטה בעבורם. ואם עברו השנה בתוליה חוזרי' וגם הסימנין מאחרי'. וכן לעני' י"ג שנה לענין תפלה וזימון. גם שלא להקדי' פורענות. אך שמעתי משם מר דיש להתענות באדר ראשון. והודיעני אדון טעמא ושלום כנפש מאהביך נאום זלמן כהן: