שו"ת מהרי"ל/סימן עו
ולענין תקנת הקהלות אשר טענה לאה דלא נהגו בדידה אמת כי כן ראיתי שכבר נתעצמו בה מהר"מ והר"ר יקר. ותשובת מה"ר יקר מצאתי וז"ל בחר יתום מאב ואם שנשא אשה ומת תוך שנתו ותבעו אחיותיו היתומו' להחזיר נדונייתו מפני תקנת הקהלות ונסתפקו אי שייכא התקנה גם כשמת הבעל כי מסתמא לא תקנו להפקיע כתובות אשה משום חינה או שמא מאחר שהפקיעו ירושת הבעל דאורייתא כ"ש כתובה שאינה אלא משועבד לה ולא נתנה לגבות מחיים והעיקר שיש לעשות פשרה לפי חכמי המקום עכ"ל ה"ר יקר ז"ל הלוי. אבל זכרני שכתב מהר"מ שלא שמע שתקנו להפקיע כתובה. ואם היתה תקנה מסתמא ידע גם הוא כמדומה שכך היה לשונו. גם בתשובת הר"ר עזריאל כתוב בהדיא דר"ת לא תיקן אלא לגבי דידי' ולא לגבי האשה ע"כ. ועל כל זאת הרי כתוב. במרדכי וכן במיימוני על כל איש ואשה כו' ואין אימרי' למי שלא ראה את החודש כו': ומה שכתבה לאה אה כן משוי בעילת אחיה זנות. זכורני כי בימי חורפי הי' אחד מרבותי בעי למימר הכי הואיל והאידנא מנהגיגן כמשפחות מיוחסות שבישראל בכתובות גדולות אפי' בלא נקיטת כתובה למקצת רבותי כל מקום ומקום לפי מנהגו כל הפוחת מאותו סכום הוי ליה בעילתו זנות דהוי לדידי' כתקנת חכמים. אבל כשהרציתי הדברים לפני מ"ו השר הגדול ז"ל אמר דמותר ומנהגו לכתוב התקבלתי עד כתובה דאורייתא ושוב מצאתי כדבריו באגודה פ' אע"פ אההיא דהלכה כר' מאיר בגזירותיו וז"ל מה שנוהגים עתה לעשות תנאים בין איש לאשתו לפחות מן הכתובה היינו משום דמנה פי' ר"ת הוי זקוק כסף ומאותו ב' זקוקים נמצא כשנותנים לבתולה עשרה זהובים ולאלמנה ה' זהובים הרי זה לא פחתה עכ"ל. וכעין זה ביאר הרא"ש בתשובתו על תקנת טוליטל באבן העזר. אכן בנדון דידן אין צריך לכל זאת שהרי לא פיחתא לה בכתובה מודי אלא שהתנה עם האם שלא תגבה מנכסים אלו דהיינו הנדוניא אבל מכמה מיני נכסים כגון הריוח ומעשה ידיו ומציאותיו וכמה גווני גביא שפיר. אע"ג דתיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסיו אחראין בזה לא הוי בעילתו זנות כי ההוא דנסתלק מן הבית שקנה וטובא כה"ג וזו אין צריך לפני': ומה שנתעצמו אי הוי תקנת הקהלות בנכסי דידיה שירש ודאי כי כן כתב מהרי"ח אדינא דגמרא. אבל תקנת דר"ת וקהלות משמע כעובדא דלעיל והר"ר יקר דנהגו. שהרי יתום היה ואי נתנוה לו אחרי' קרוביו מה לו להזכיר יתום. ועוד שהרי האחיות תובעות היו. ונ"ל הוכחה דנהגו תקנת הקהלות אף בנכסי מלוג שהרי פסק מהר"מ בתשובה במיימוני דאין הבעל חייב לקוברה הואיל ולא ירית לה מתקנת הקהלות. והשתא קשי' לי תיפוק לי' דחייב בקבורתה משום דירית נכסי מלוג. דקבירה נמי משוי ירושת נכסי מלוג כדפי' התו' פ' האשה שגפלו. אבעי' ושומרת יבם מאן קבר לה. וכ"ת דההוא עיבדא לא היו שס נכסי מלוג מ"מ יתחייב בקבורה משום תקנת ירושת נכסי מלוג אטו הך לא מכנסת נדוניא מי לא נתחייב בקבורתו. וכן אי לית לה פירות מי לא חייב בפירקונה אלא ע"כ לא ירית מידי. ומה שהביאה לאה דמעשה בכל יום באלמן שנושא אלמנה כו' תקשי לה נמי כשהיא מתה מ"ט לא מיהדר הבעל. והנה רחל כתבה דנוהגין תקנות הקהלות ולאה כתבה דאין נוהגין ואנא לא ידענא האיך נוהגק דחזינן בתשובה דלעיל שנחלקו על בני ווירצבורג. ונהי דמסיק דהכניסו ראשיהם לכל תקנת הקהלות וכן נראה דכל קהלות ורנק"ן נגררים אחר קהלות שו"ם. אבל במדינתכם מנהגים אחרים הם וקהלות חשובות ישנות וזה אפשר להתברר ע"י חכמי וזקני המרינה י"ץ. אבל מה שכתבה לאה דבטל תנאו בכתובתה דהכתובה נכתבת בלשון הכתובות אבל ע"ד תנאו הראשון וכה"ג פסק הרא"ש בתשובה על אחד שהתנה עם אשתו שישאנה במקומה על תנאי שאחר הנשואין תבא אליו לדור במקומו ושוב נכתב בכתובה שלא יוציאנו ממדינה זו למדינה אחרת וטענה האשה שבטל תנאו בכתובה והשיב הרא"ש דלא נמחל תנאו הראשון כי הכתובה נכתבת כמו שרגילין לכתוב בכל הכתובות. ולא לעקור התנאי שהתנה בפירוש. מסקנא דמילתא בהא סלקינא דזכתה רחל במה שתחת ידיה ובכל הפקדונות ולאה תגבה כתובתה מן הריוח שהרוויחו הק"ס זהובים אבל הק' זהובים נדן ומותר הס' וספרי הנער בין שעדיין ביד רחל בין שהגיעו ליד הרי"מ כל הני ודאי גביא לאה מחצים ואידך פלגא תלוי בתקנת הקהלות. ואם נתפשטה במקום שנעשית החופה ואם לאו תברר רחל שנתפשטה שם התקנה מנהג פשוט תגבה לאה נמי לאידך פלגא. ומשום דקרוב בעיני שלא נתפשטה התקנה בארצכם שהרי על ווירצבורג הוצרכו להעיד כדלעיל והיא מקרבה לק"ק שום אבל הנהו דמרחקים לא עבדינן בהו עובדא לאפקועי כתובה: ויען כי ראיתי בעלי דינין קשים הם. ונתעצמו בדין זה שנה תמימה וכתבו הדיינים לבאר היטב ע"כ הארכתי אף כי נלאתי. ולחם ושמלה אין בביתי. והאיך תורה תצא מאתי. לדין דין יתום וארמלתא אמיתי. אך לבקשתכם נעתרתי. לכתוב לאתרייהו דכרתי ופלתי. כאשר בתחלה כתבתי. ומקבילנא עלי בכל חומרא על דעתיכם שלא נודע לי ושלא הגיעני לא רמז ולא רמיזה משום אדם בעולם מענין זה זולתי הטענות והעדיות והשטרות והכתב ששלחתם עתה לידי ושלום על ישראל ועל דייניהם נאום הקטן הלוי: