שו"ת מהרי"ל/סימן עה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שלום רב לאהו' הדיינים ה"ר שמריה והר' שלמה שיר': מה זה הנחתם מים נוזלים קרים לשתות מי המרים: הלא עמכם רבותינו שי' אשר בארצכם אשר קטנם עבה ממתני וה"נ מהר"ר וחזקאל שי' על החתום והוה לכו למדרש סמוכי' במה שידעו תוכן הענין ולא תהא שמיע' גדולה מראיה. ואם אולי לא היו רבותי' הסמוכים שוים לבעלי דיני' איבעי לכו למיזל לאתרא דרבוותא הישישים שבדור דצייתי בית דין כי מי אנכי ומה חיי לעלות למעונות אריות להררי נמרים. וחזינן דהטוענין צללו באדירים העלו ספירים לא השאירו עוללות כבוצר על סלסלות מתיירא אני שמא ירוצו את גלגלתי ודבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקצב שועלים אלא מחמת ריחוק הדרך וגם עכבו ימים עד קריאת הטענות ארוכות אשר לא ראיתי מעודי מתוך טרדת המועד והוקשה עלי להשיב צירכם ריקם. ע"כ שמתי פני כחלמיש וארשום לכם לפי טנ"ד אך ד"ת לא גמרינן: ע"ד הק"ן זהובים וכתר של זהב שהעיד הר"ר בנימין שהשלישתן מרת שרה בידו ואמרה ליתן הפקדון לכשתמות לבתה לכשתנשא. וטענת לאה דלא סלקא שרה זכותה ולא קנתה הבת. ומדמה לה לההיא דאם אצטרך ממנו תניהו לי. נראה דלאו מילתא היא שהרי באותה תשובה עצמה כתב אם טוען ראובן טענה כדי שלא אמרה אלא תן זה לראובן לאחר מיתת שמעון אלמא דקני. ומה שדקדקה לאה מדקאמר שינתן לה לכשתנשא מה בכך הא בתשובה במי שמת הוה נמי עובדא הכי שאמר תן לבני בנשואין ומסיק דקנה משום דמצוה לקיים דברי המת ובההיא תשובה מוכח דאין חילק בין אם אמר תן לזמן או תן לאלתר כיון דתן לאו כזכי מצי למיהדר כל זמן דלא אתי לידיה דמקבל וכל ימי חיי הנותן לא נפיק מרשותי'. ואם כן מאי נ"מ שהזכיר מיתה הא כי לא אמר נמי מצי למיהדר כל ימי חייה. ואפ"ה קני במיתה: ומה שכתבה כדי להפטר מעשור נכסים מוזכר בטענות דשרה נשבעת על כתובתה וכל הממון היה שלה ולא ידענא היכי איתמר דיהבינן עישור נכסים מנכסי האם הא פרק מציאת האשה דחוק לפרש מאי קאמר פרנסה אינה כתנאי כתובה. ואם איתא לישני להך מילתא דניגבת מנכסי האם מה שאין כן במזונות. כדתנן הבנות נזונות מנכסי האב ולא מנכסי האם. אלא ודאי דוקא מנכסי האב יהבינא עישור נכסי' דחייב להשיא את בתו כדילפינן מקחו לבניכם וגומר ואת בנותיכם תנו לאנשים. הלכך זכתה רחל באותו הפקדון במיתת שרה מכח מצוה לקיים דברי המת: ואתשובה קמייתא תמיהני מ"ט פסק מהר"מ מכח מצוה לקיים דברי המת ולא מכח מצוה מחמת מיתה שהרי פר' מי שמת פסק מור"ם [מהר"ם] דאף הבריא שאמ' אם אמות חשוב מצוה מחמת מיתה וכן פרק קמא דב"מ. ולענין מצוה מחמת מיתה לא בעינן הושלש לכך וכן בתשובה שלפניה פרק יש נוחלין כתב גם כן כשאומר פלוני יטול לאחר מיתה כו' דחשיב מצוה מחמת מיתה. ובפרק מי שמת כתב פעם שנית דכי הושלש לא קני. לכאורה דיש לתלק בין היכי דאמר יטול או ינתן וחשיב מצוה מחמת מיתה. והיכא דאמר תן או תנו משוי להאי נפקד שליח למיתב' ליה וכה"ג לא חשיבי בבריא מצוה מחמת מיתה. ואם זהו חילוקו אם כן הך לישנ' דנדון זה שהעיד הפקדון שאמרה כשאיננה אז לא יתן הפקדון אלא לבתה זהו לשון שלילות שלא ינתן אלא לבתה אפשר דהוי מצוה מחמת מיתה. מיהו אין נפקותא דקני' ליה משום מצוה לקיים דברי המת כדלעיל. והתנאים שהתנו שרה והר' יעקב שכתב בהו ויהא כח למרת שרה כו' והר' יעקב שכתב כן בהו עד ואם תתן מרת שרה אחר כמה רחל לנדן יותר מק' כו' עד אז יהא כח באותו עודף כו'. נרא' דאין תנאי זה מגרע גרע ממתנת הפקדון דלעיל שלא התנה תנאי זה אלא אם תוסיף מכאן ולהבא. אבל הפקדון שהושלש כבר כדמוכח שהיה חצי שנה לפני מותה לפחות. ובטענותה כתב לאה שמיד אחר השידוך עשתה השטר מתנה וזמנו בשבט ובפורים מתה. ואם כן מה שהשלישה לנדוניתיה אינה כתנאי זה ואף על גב דמצי למיהדר כל ימי חייה מ"מ לא חזינן דהדרא ולא דמי לההוא דרחל מוטלת על ערש דוי דמי שמת דפסק מור"ם דהדרא בה כיון דאמרה כל אשר יותר מנכסי ינתן ליתום כו'. ואכתי נכסיה נינהו. אבל הכא לא קבלה כתנאי אלא שאם תתן לנדן יותר מק' שיהא לבן כח כו'. ולא חזינן דיהבא מאותו יום ואילך אפילו ק'. ומה שכתוב בתנאים דאם ח"ו שמרת שרה נעדרת כו' אז יהא לבתה רחל בירושת אמה חלק שוה עם אחיה רוצה לומר וגם תקח ק' זהובים יותר. אין הלשון מוכח שקבלה כקנין לזכות את בתה אלא התנאים היו בין שרה ובין ה"ר יעקב והן הן שקנו זה באמירה. וכעין זה כתב הרא"ש בתשובה בהלכות מתנות ש"מ ראובן ואשתו שהתנו ביניהן שאם ימות בחייה שיטלו אחיו ב' שלישית הממון והיא שליש נכסיו ונעשה קנין ובאין האחין לטול ב' השלישים בכח הקנין ולבטל מה שצוה ליתן מהב' שלישים לאחרים. ופסק הרא"ש שלא הקנה להם כלום אלא שהתנה עם אשתו שלא תטול אלא שליש והב' שלישים ישארו ליורשיו. ה"נ איכא לפרושי שהתנה עם הר"י שחתנו יטול רק החצי ועל השאר יהא לה רשות ליתן לבתה נגד חתנו אחר מותו. ותנאי הראשון היה שיהא לה כח ליתן לנדן עד חצי ממונ' ומה שתוכל לעשות בחייה. ותנאי השני מה יהיה לה רשות לעשות אחר מותה. ועוד דאין מטבע נקנה בחליפין. הלכך לפענ"ד לא זכתה רחל באותן הק' זהובים בכח התנאים. אבל מה שטוענת לאה משום שכתוב בה לאחר מיתה לאו טענה הוא דמסקינן פרק יש נוחלין אקנייה וקנינה מיניה לא צריך הכי נמי כיון דכתב קנין בשטר בתנאי קנתה מעכשיו דכל קנין מעכשיו הוא כדפירוש הרא"ש אף על גב דראב"ן מפ' קצת בע"א וכן הרמ"ה בח"ה מכל מקום סוגיא התו' והרא"ש בכל דוכתי דכל דקנין מעכשיו הוא גבי אסמכתא ובמזכה לעובר וכן בתשובת מהר"מ דטעמא דאם לא כן הדרא סודרא למריה וכי היכי דזמנו של שטר מוכח עליו ה"ה קנין אלא דאין משמע שהקנין לזכות הבת נעשה שתגבה הק' בהאי קנין אלא משמע דכולי לישנא קאי על ויהא כח למרת שרה דלעיל הכי נמי יהא לה כח ליתן לה ק' זהובי' ושטר על חצי ממון. וכן מוכח קצת שהרי עשתה לה שטר מתנה על חצי הנכסים ולא סמכה על התנאים אלא שהתנאים היו זכרון דברים האיך נדבר. וקבלו קנין שלא יחושו על זאת. ואם כן לא הוסיפו כלום אלא הק' מיום התנאים כי מה שצותה באחרונה חגורה של כסף ואותן הענינים מוכח מן הטענות שאין כולי האי עיקר. כל זה כתבתי לדברי רחל ולאה דדיה אם עברה שרה התנאים. אבל לע"ד אפילו אה עברה ולא קיימה התנאים דבזה לא עברה הקנין דקנין דברים בעלמא הוא שהתנו שלא תוסיף לבתה יותר מלבנה כדמוכח הלשון ויהא לך כח כו'. ורק שיהא שלא תוכלה להרבות בנדן בתה. ורק שלא יהא לה יותר מלבן והא קנין דברים הוא שלא הקנתה לבן שום דבר בתנאי זה: ומה שכתבה אח"כ אם תתן כו' אז יהא כח בנה ר' לוי יפה באותו עודף נראה דהוי אסמכתא דחשיב גזים שחייבה עצמה בדבר שאינה חייבת בו כמו שביאר הרא"ש פרק הריבית. ואף על גב דלאו מילתא יתירתא היא זו שיהא הבן כל כך יורש כמו הבת מכל מקום הנכסים היו שלה ויכולה לעשות בהן מה שתרצה. ולא גרע מגבי מהאי אפילו לא נתייקר דחשיב אסמכתא ואע"ג דקנין הוי מעכשיו בעינן ב"ד חשיב במסקנא כו' ר"י והתו' ומהר"מ והנה לוי לא עשה לו טובה דנימא דעל ידה קנייה מעכשיו אל הק'. וב"ד חשוב לא חזינן דהיה בשעה השידוכין אף על גב דבשעת החופה היה מהר"י דההיא שעתה לאו שעת קנין הוה אלא אמירה בעלמא. ואי משום דברים הנקנים באמירה ותטעון לאה דהוי בכלל הנדן ובאה שרה בזכות בנה שיזכה כנגד הבת הא מחי ליה מאה עוכלא כדמסיק במיימוני ובמרדכי דווקא אב ולא שאר קרובים כמ"ש רבינו שב"ט ויתר רבותי ע"פ הירושלמי. ועוד כל התנאים הללו לא הוכפלו ופלוגתא דרבוותא אפילו בממון ובע"מ אי בעינן תנאי כפול ומסקנת הרא"ש דכולהו בעינן. ויש מרבותי כתבו כרבי' שב"ט ויש איפכא. וכתב מהר"ח אור זרוע דאין להוציא ממון מספיקא הלכך התנאי בטל והמעשה שעשה קיים הוא. ומה שטענה לאה דלא קנתה מזה הלואה של גוים. כאשר כתב באביאסף ורחל השיבה דיש לה קנייה ע"י שיאמר לחייבין כו'. וזו אינה תשובה דאין זה קניין אלא היתר הוא לקבל הריבית כיון שפטר הערבים והחייבים ע"י כן זוכה הלה מן ההפקר כעין שכתב ר"י גם כן על דבר זה בתשובה במיימוני ובהג"ה שבאשר"י פרק הריבית. אבל מה שכתבה רחל דהוו כתבים פסולים ושטרות שעלו בערכאות. בהא זכתה. כי כן כתב באגודה דמייתי דברי אביאסף ודברי מהר"מ שאין אדם יכול להקנות כו'. ודברי הרבי מנחם דאי שמין כולהו כו' כדמייתי ליה במרדכי כתב הכי וז"ל ונראה לי חובות על חותמות ומוסר לו החותם וכותב לו קני איהו וכל שיעבודי' דריבי' נראה דקני עכ"ל. וכן נראה לי דמשמע בלשון מהר"מ דפרק הספינה באותה תשובה אלמנה שתפסה כו'. ופסק אפילו מאן דאמר אותיות נקנות במסירה אפ"ה צריכה ראייה דהוו כאחד מן האחין כו'. ואי סבירא ליה למהר"מ דלא מצי להקנות חובות שעל הגוים אפילו בחותמות תיפוק ליה דלית להו קנין כלל אפילו בלא האי טעמא ויוצאות על שאר חובות לאו של גוים ליהוי אפילו למאן דאמר ניקנו במסירה כשאר שטרות למ"ד אין נקנית במסירה דהא אין צריך ראייה למ"ד ניקנו במסירה משום דהיינו קנייתן והא לא שייך בשל גוים אלמא משמע דנקנית בשל ישראל כמו שפסק הכהן הגדול בעל האגודה. ובתראי הוא ובעל הוראות. ואם כן כיון דמדמי להו לשטרות ישראל אם כן למאן דאמר שטרות ניקני' אגב קרקע ה"ה הכי נמי דעל גוים. וכיון דרב אלפס והמיימוני וגאוני קמאי סברי דשטרות ניקנית באגב מקרקעי ושאר רבנן קשישי הנזכרים בהג"ה מיימוני שהזכירה רחל בטענותיה סברי אפי' הלואות ניקנין אגב מקרקעי מנא ליה לאפוקי ממונא מרחל הא מאי דאשה גביא כתובתה ממטלטלי שהניח ביד אחרים ולא עבדינן כרבי עקיבא דאמר ינתנו ליורשי' דכולהו צריכין שבועה כו' היינו טעמא כמו שכתבו רבותי' דהפוכי מטרתא למה לי כיון דבזמן הזה גביא ממטלטלי דיתמי. וכאן השאילה כי גבי' פשוט בלי גימגום. אבל כל כה"ג הוי' רחל מוחזקת מכח ירושה שאינה צריכה שבועה וינתנו לה וכי אתו לידה תחזיק בהו מכח שטר מתנה ולא כאשר טענה לאה שהיא מוחזק' וכן כתב מהר"מ בתשובה והיא במיימוני כשהזקנה נתנה קרקע ליתומים דפסק דאין לאלמנה כלום על היתומים ושם ביאר דהיורשים מוחזקים וכן כתב ה"ר חיים בן ה"ר יחיאל חפץ זהב בתשובת מהר"מ על צואת אחד שפסק ליתן לבנו לנדוניא ט' זקוקים ובגדי' כו' ופסק הרב הנזכר דאפי' לא צוה בשעת מותו כיון שפסק בתר הכי חייב לבנו מכח דברים הניקנין באמירה והיתום קודם לגבות מן החובות חובו שנתחייב לו אביו הואיל והוא מוחזק דהוי יורש ומהאי טעמא פסק נמי שם על טענה אחרת שהיתה לאלמנה ופסק דהיתו' מוחזק מכח ירושה ה"נ בנדון דידן מי יוציא מיד רחל היורשת דקים להו דנקני' אגב קרקע ובאותה תשובה נמי כתב הרב דיש לו ראייה דאין כתובה גובה מראוי ומלוה אלא שלא הוצרך לראיות הללו וגם איכא פלוגתא דרבוותא משמע אלו הוצרך היה כותבו כי יש גאונים שפסקו דאין כתובה נגבית ממלוה כגון ה"ר שמואל מבומבערג: ועוד תשובה אחרת בידינו אע"ג דר"י ומהר"מ והבאים אחריהם כתבו דנגבית אפי' ממלוה דגוי וכן עמא דבר מ"מ פלוגתא היא. ועל מה שכתבת דרחל אמרה דניקני באגב לפי האגודה צריך להתיישב דהרא"ש פי' בתשובה והיא בח"ה דאפי' למ"ד דשטרות ניקנות אגב קרקע צ"ל בפה קני לך איהו וכל שיעבודיה והכי לא חזינן בהאי שטרא. מיהו נראה דאין לחוש כיון שנכתב בו בכל לשון של זכות וכחומר כל שטרי מתנות כדפי' ר' ברוך וכמו שטענה רחל להאי שופרא נמי לישנא דזכות דנוהג כתקון חכמים הוא כי ההיא דפי': ועל חצי האחר שנתעצמו עליו רחל טענות מכל הני אומדניות שאמרנו שאותו חצי יהא שלה ולאה משיבה דאין כאן אומדנ' כלל כמה שמבואר בטענות דמתרצה לכולהו עדיות לפי דעתה וכן טענה אפי' הית' כאן אומדנ' הרי סוף סוף לא צותה ולא אזלינן בתר אימדנ' אלא כי נותן אדעתה דהכי נותן או זבין ולא מצי האי גמקני טפי. מדאמדינן דעתי'. אבל הכא במאי קא מפקת ירושת בנה לוי ע"י אומדנ' הא אפי האומר בפי' פלו' בני לא ירשני לא מהני וכ"כ הרא"ש בתשובה דלא אזלינן בתר אומדנא אלא כה"ג דנותן זבין אדעתא דהכי והנה נתעצמו הרבה בדבר זה בטענותיהם בראיותיהם ואמת כי אין כאן דבר ברור דפקע ירושתו. אכן נראה לע"ד לזכות רחל מטעם אחר כמו שהעיד הנ"ר דן שמה שמרת שרה צותה שלא למסור תוך שנתים שום דבר שיש בו זכות לנער בנה לא לעצמו אפי' אם בקש הממון ולא לאפוטרופוס ולא לחמיו ולא לאותן שמנתה אותם כי יריאה היתה שימות תוך שנתים כו' וכעין זה העיד הנ"ר ראובן וז"ל ואותו מותר יהא מונח עם שאר פקדון ב' שנים אחר הנשואין. וכן העידו הנ"ר שמעון והנ"ר דן ועוד העיד הנ"ר ראובן שאמרה לו מרת שרה שיאמר למהר"י כ"ץ שלא למסור הפקדון לשום אדם כו'. וכל אלו הצוואות נעשו מחמת מיתה כמו שטענה רחל ולא ראיתי שהכחישתו וגם משמע בצוואת שהיתה חלושה מאד וכל מסוכן חשוב מצוה מחמת מיתה כדפסק מר"י אלפס ויתר רבותי והיינו אותן ג' ימים לחוליו או שקפץ עליו החלי או חלש ביותר. ואם כן כיון שצותה שלא לתת לבנה שום דבר שיש בו זכות עד כלות השנתים אם כן מעולם לא זכה להיות מוחזק בירושת אמו והוי ליה ראוי לגבות כתובת אשה דאינה גובה בראוי כדתנן פר' יש בכור וכדפסק מהר"ם סוף נערה על שמת חמיה קודם בעלה הואיל והנכסים כולם משועבדים למזון חמותו כאנשי גליל הוי ליה ראוי לגבי הכל. ואין לחלק דהתם אפשר דמכלי' קרנא ולא תגיע לעולם שום זכות לידו אבל הכא לאחר שנתים גבי הכל. הא נמי ליתא דאדרבא הכא גרע כיון דמעולם לא הוי ליה זכות בו מידי דהוי אשכר פעולה דכתב במרדכי פ' יש נוחלין דלא גבי מיניה דחשי' ליה ראוי אע"ג דקי"ל ישגה לשכירות מתחלה ועד סוף כדפסקו רבותי פ' האיש מקדש דכל מכוש ומכוש קנה שכרו. ועוד דמשמע הלשון דמיירי אפי' אחר זמנו מ"מ לא גבי מיני' הואיל ולא בא לידו ולא זכה בו מעולם אע"ג דגבי ממלוה אפי' דגוי לר"י כדלטיל היינו טעמא כדמסיק הרא"ש כי היכי דמשתעבד לבעל משתעבד נמי לאשה מדר' נתן. ובתו' מסיק אפי' לרבנן דר' נתן גבי' אשה ממלוה מ"מ צריך לחלק מ"ש משכר פעולה אלא צ"ל כדפי' דלא זכה בה ולפי זה מלוה שהורישתו מורישיו לא גבי' אשה מיני' ומה שגביא ממלוה היינו שהיא מוחזקת פעם אחת וכה"ג מחלק הרא"ש ריש פרק יש נוחלין לענין ירושת הבעל. וכ"ת א"כ לפי דברי הרא"ש מאי אולמיה אשה בכתובתה טפי מהבעל בירושתה אימא טובא. דאלו בעל לא ירית אלא שהלוותו תחתיו ולא מלוה שהכניסה לו אבל כתובת אשה גביא אפי' מהלואה מוקדמת לנשואיה ובלבד שהיא מוחזקת בה פעם אחת לאפוקי נדון דידן שלא הוחזק בו כלל. וכן מצאתי בתשובה מהר"ם על בן שגנב מנכסי אביו בחיי אביו ופסק שלא ישביעוהו שאפי' יודה ע"י שבועה אין האשה גובה כתובתה מזה דהוי ליה ראוי הואיל וכפר בחיי אביו. וצ"ע מ"ש מהאי עובדא דספר שגנבו דר"פ שיש נוחלין דגבי' מיניה ולא חשי' ראוי למהר"ם גופיה. ושמא כיון דהוי דבר שלא בעין חשיב מוחזק טפי דלא פקע חזקתו. והא דגביא כתובת מההיא דאקנין הגוף מן הבית לבן והפירות לאם ריש יש נוחלין שאני התם דזכה בגוף בחייו כמו שדה החוזר לאביו ביובל וכמו בנות צלפחד דשקלו פי שנים משום דא"י מוחזק הוא אבל נדון דידן אמרה בפירוש שום דבר שיש בו זכות כו'. ואע"פ שאין מפורש כ"כ כשאר עדיו' נלמד סתום מן המפורש. והרי אמר ג"כ בשאר עדיות שלא למסור כו' ויהא מונח כו'. ולא תקשה מההיא עובדא דנכסי לסיבתה ובתרא לירתי דאין אח"כ כמעכשיו דמי יריש לה בעל וכן כשאמר מעכשיו דהתם נמי זכה בגוף מהשתא ואדרבה מוכח במרובה כדברי דה"ק הר"ר אברהם אפי' לא הוי זבינא דסיבתה זבינא תיפוק ליה דאין הבעל יורש בראוי ותירץ דצריך טעם זה דלא נימא אחריך כאומר מעכשיו דמי אלמא אפילו לא הוי זביני' זבינא חשיב ראוי אי לאו דהוי מוחזק בגוף. והא דצותה שלא למכור לו תוך שנתים ודאי לאסוחי מכתובת אשתו נתכוונה אם ימות ולא משום קטטה דא"כ הויא אמרה יתנו לו מה שהבטיחו חמיו ואשתו להחזיר בעת הקטט הלא היו יכולין להבטיח בכמה גווני הבטחות טובות לקצת נכסיו אלא להבריח מכתובתה נתכוונה. וצריכים אנו לפרש דברי' בענין דהוי הברחה. כי ההיא דרבי' תם פ' האשה שנפלו דהבריחה מב"ח וכתובת אשה. ופסק ר"ת דקנה המקבל דאם ל"כ לא היה מוברח אע"ג דהרא"ש פליג מ"מ כולהו רבוותא עבדי כר"ת וכן ריצב"א בתשובה במיימוני וכן בתשובת מהר"ח א"ז באחד שכתב כל נכסיו לאשתו שנייה ופסק שלא עשאה אפטרופוס אלא למתנה גמורה דאל"כ לא היו מוברחים מן הראשונה כי ההוא דר"ת ה"נ בנדון דידן הא ודאי להבריח נתכוונ' מכתובה אשת בנה. ודעתה שלא יהא לו שום מוחזקת עד הני השנתים. כעין זה המקדש בטבעת שאולה כדפי' הרא"ש פ"ק דקידושין וכן בתשובת רבי' שמשון במיימוני. ובכל אלה לא עבר' התנאים שהרי לא הוסיפ' מאומה לבת על הבן בזה שאם הי' חי שנתים ירש חלקו. וגם חלק הבת צותה להיות מונח שנתים כעדו' הנ"ר ראובן והנ"ר שמעון והנ"ר דן. ואע"ג דאמר לכל אחד חציו ודאי כוונתו שאם יבואו לידי חלוק' שכל אחד יטול חלקו. ואע"ג שהנ"ר ראובן העיד שכל כוונתה היה שיפול על הבן החצי ומן הבן על הבת אין נפקותא בזה שהעיד בלשונות יפול. ודאי כוונתה כך היתה שיפול לבתה חלק בנה כדמפורש בתחלת העדות אלא דלאו דינ' גמיר' דירושה לית לה הפסק וסוף סוף הבריחת' שפיר בצוואת'. ועוד דההיא גופיה דמהר"מ. שפסק דהאשה גובה ממתנת בנה. כתב ח"ה דהמיימו' פליג עליה שכת' דאין הכתובה וב"ח גובה אם מת ראשון. ואינו מובן שפיר אלא נ"ל דפליג במאמר תליא טעמא דבנו ראוי ליורשו. ושמא כיון דהמיימוני כתב דזה מפרש לשון מתנה ליורש הוי כמו אחר. וכן הרא"ש בתשובתו הסכים עם מהר"מ מטעם דכתובה קדמה שעבודה מחיים וקודמ' לאחריך והוי כמו לוקח מכלל דסבירא ליה נמי כי פירש מתנה דאפסקה לירושה והואיל והרמב"ם בעי דלא גביא אשה מיניה דראשון שכבר קדמו אחריך א"כ נימא דכוונת' דיהא מוברח מן האשה ותפול על הבת ובקל תוכל להבריח' לדעת הרמב"ם. ועוד נ"ל דאפי' זכתה לבן הגוף ולא הפירו' עד כלות שנתיים דלא גביא מינייהו כתובה אע"ג דההי' עובד' דריש יש נוחלין גביא מן הגוף דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי היינו דווקא לגבי ברא כדפי' התו' שילהו פ' השולח וכה"ג ברא לגביה ברת' נמי כקנין הגוף דמי דניחא להו ברתא כמו ברא ועובדא דהביאו ברא לגבי דאמיה הוא. ולענין זילות אלמנותו עדיפא ליה והכא ליכא לי' זילות' שהרי פירות יש לה וסגיא לה. אבל בנדון זה העמידה הפירות בחזקת הבת כל שנתיים ונפקא מיניה אם ימות. ואם יאמר בעל הדין סוף סוף היכי מצי לאברוחי ההלוואתן וא"כ ההלוואות שהיו בשעת מיתתו ונפרעו קודם מיתת הבן מינייהו תגבה. לא מבעיא למאי דכתיבנא לעי' בשם אגודה דאינהו נמי ניקנית בכתיבה ומסירה. אם כן מצוה מחמת מיתה נמי שייך בהו כמו שכתב ראבי"ה פרק מי שמת הואיל וניקנית אגב קרקע. אלא אפי' היו חובות בלא חותמות. אע"ג דלא מצי לאקנויינהו מכל מקום שמא מצי להבריח מכתובת בנה. ומהני צוואתה שלא יהא זוכה בגוף ובשום זכות שיהא לו תוך שנתיים תוכל שפיר להתנות על ככה שלא יגיעו השטרות והראיות לידו. וכמה יגבה כל שנתיים והוי ראוי לכתובה. ואין זה כמו האומר פלוני בני אל ירשני. דהכא לא אפקעת מידי מבנה שאם היה חי שנתיים היה גובה ירושתו עד גמירא אלא על תנאי קמתנא ואפילו ע"י אפוטרופוס יכול לסדר נכסיו שילהי יש נוחלין: כללא דמלתא נראה לע"ד דע"י צוואתה משוינן ליה ראוי ולא גביא מינייהו כיון דלא היה מוחזק כלל בחייו בנכסים אלו. וכעין זה איתא באביאסף ומייתי בהג"ה במיימוני בפ' כ"ב דאישות תשובה הר"מ דמשמע מה שלא הגיע לידו הוי ליה ראוי ליש מפורשים. ואיכא נמי לדמייי באומר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני דמאי דקאמר לה אחרי' ליקני בעל לא ליקני פ' מי שהיה נשוי. וסוף יש נוחלין הכי אמדינא דעתיה אף על גב דבעל לוקח הוי דטבא ליה עבדינן ליה מכל מקום לא משוינן דבריו לבטלה. הכי נמי כיון דיש ידים מוכיחות שכל כוונתה להבריח מן הכתובה משוינן דעתה בכה"ג דמהני: