שו"ת מהרי"ל/סימן עד
ילידתיה אימיה עדבי' תתרמיה כרב אשי שמיה מרגנית דלית ביה טימי טובינא דחכימי יסגא שלומיה לילי ויומי כטיפי ימי ולסבביה דעימיה ותיקי' ונעימי הח"ר יודא והח"ר ישראל יצ"ו ארזי הלבנון שלחו אל החוח הולך שחוח חסר ובא אין לו מנוח. ואני איני כדי ששלחתם לי ומי אנכי לפתוח מן הצד ואתם משכתם ידיכם. ואם שרים עצרו במילין מה יעשו אומללים כ"ש דאית לכו סמכא ועדיפא מינאי אלא מפני רחוק הדרך והפסד מרובה לא אוכל להשיב אפי רברבי גם כי ברבים היו עמכם שהפצירוני וסמיכנא על גדולי החסידים דאמרו אלו אמרו לי חברי עלה לדוכן כו' ואדון לפניכם מטיבותייכו. בעניותי נראה דאתתא שריא לאינסובי לכל מאן דתיצבי מכמה טעמים. חדא כמו שכתבת דאין כאן אלא עד אחד. ומה שחלק ה"ר ישראל דלפי דברי העד נעשו הקידושין בפני שנים ודאי אי הוה אמר העד שנתקדשה בפני שנים והלכו למדינת הים הוה כדבריו. אבל בנדון דידן הא קאי אידך עד ומעיד בענין אחר אפי' הוי האמת כדברי אותו העד ר' נתן אפ"ה כיון דאידך אומר שלא ראה ולא שמע המעשה והלשון בענין זה אין כאן אלא עדות דר' נתן. ובעדות אשה כשאמרה פלוני אמר לי שמת בעלה והוא מכחישה שלא אמר לה איכא פלוגתא דרבוותא אי מהימנא מכח ההיא דשבועת העדות. הכל מודים בעדים דהימנוה רבנן כבי תרי אבל בעגמת ליכא מ"ד ואין זה כבי תרי המכחישין זה את זה דתרוויהו מסהדי על ד"א בתרי גווני אבל הכא אין עדות דר' נתן מועיל כשאין אחר עמו וזה אינו יכול להעיד שחבירו ראה ושמע ואינו יכול להכחישו בזה ואפילו היה מכחישו נראה דלא מצי לשוויה עד כיון שהוא מכחישו. אע"ג דבעובר על דת כי שיילינן לחכם או לכהן ומשתכח שקרא לא מהימן בלא עדים כדפי' הרא"ש היינו לשוי' עוברת על דת ולאפקוע שטרא מי עדיף מעד אחד אומר שהוא פרוע לא צייתינא ליה לפסול השטר ולאפוקי מחזקת כשרות. אבל הכא האי סהדותא לאו כלום אלא מכח האי והאי לא ידע מידי אם כן אין כאן אלא אחד אפילו אי אמר לא ראיתי ולא שמעתי וכ"ש שהוא מכחישו בשינוי המעשה והלשון ושמא כך הבין והיה נראה לו אגב שלא דקדק ולא רמיא עלי' וכיון שאין כאן אלא עד אחד ומכחישין אותו פשיט' דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואפי' בשאר איסורין דע"א מהימן היינו בלא הכחשה אי לא שכיח דחשיב בעליו או שהיה בידו או בשתיקה כהודאה דמי' היכי דהוי ליה לדעת שאמר בפניו ושתק או דמהימן ליה כבי תרי כדמוכח כל הני חלוקים פרק הניזקין וכדביארו רבותינו בי"ד חלוקים אבל במכחישו אינו נאמן כלל אפי' בשאר איסורים. כדמוכח בכל דוכתי' דאינו נאמן לעלמא באכחישים כ"ש לעדות ערוה דע"א אינו נאמן וזה אינו צריך לפנים: ומה שהביא מהר"א ראיה לזה מדלא מוקי מתניתין בע"א כך הבנתי דעתו אף כי אין כתוב כאן בטופס אין זה דצריך לשנוי' מתניתין אליבא דדברי הכל למ"ד אין חוששין נמי. ומה שהקשה ה"ר ישראל מהנהו חבילה לאו מלתא היא דאין זה עדות דסתרי אהדדי. ומה שהקש' הר"י מתיר' שני דמוקי ההיא דפ"ב דכתובו' במטות מוצעות ונרות דולקות לא קשה מידי דלהאי שיניות מיירי שאומר שנתקדשה בפני ב' והלכו למדינ' הים ורב פפא לטעמי' דאית ליה חוששין לקידושין תדע דאמאי לא הקשו התו' נמי אין חוששין לקידושין דלא הקשו אלא אוקי חד להדי חד. ואוקי אשה אחזקתה אבל נדון דידן אין כאן אלא עד אחד שראה הקידושין ומכחישין ליה אין כאן בית מיחוש כלל. ועוד יש להתיר מטעם אחר אפי' אי הוו תרי סהדי כדר' נתן כיון דלא קבלה הקדושין לא ממנו ולא משלוחו אלא מעצמו נטלה המעות והוי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע דלאו כלום הוא דתנינ' ונתן בידה הוא או שלוחו. ואפי' נוטלתו מידו אינה מגורשת האי חצר דידיה לא עדיף מידו וה"ה לקידושין ומנא אמינא לה. אב"א קרא. אב"א גמרא אב"א סברא. קרא דבעינן ויצאה והיתה. גמרא דגרסינן פ"ב ההוא דשתי תותי ציפי ואמר רבינא אפילו למאן דאמר שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן. ונתרצה האב אמרינן פ"ב דהמעות עדיין בענין בשעת ריצוי כדמפרש רבי' אליקים וראב"ן דמקדשות בשעת ריצוי הכי נמי אמרינן דמיירי שמא נתרצה הבן והמעות עדיין בעין אפילו נתרצה הבן אחר כך לא הוו קידושין כדפירש הרא"ש משום דלא שוי' שליח מעיקרא וליכא למימר משום האיך המעות שלו דאם כן אפילו נתרצה נמי אלא צריך לומר בממון שלו או בזכה לו. וזכין לאדם שלא בפניו כדאיתא בא"ז וכן מוכח באותה תשובה שכתב אם ידוע בראובן שחפץ כו' והשתא בלא ידוע נמי לחיילי מהשתא אם הוא בטין ומדלא קאמר למפרע משמע דאם לא נודע לכתחלה אין כאן קדושין. ואי קשיא כי מקדש גה בפקדון הא לא אתי לידה בתורת קידושין והוי כטלי מע"ג קרקע אי משום הא לא ארי' דבעינן שיבא מיד הבעל או מיד שלוחו לרשותה אף על גב דמעיקרא לאו בתורת קידושין יהיב לה ה"נ נימא מגורשת כי אמר לה כנסי שטר חוב זה וחזר ואמר הרי זה גיטך דמעיקרא בתורת פקדון אתא לידה כמו שביאר הר"מ ובנתנה היא ואמר הוא יהיב לה ההוא שמקבל מתנה ממנה באדם חשוב וכן כשמדבר עליה לשלטון ומחילת מלוה וכל כיוצא בזה כי דייקת בהו בכולהו קיהיב איהו ולא שתטול היא בעצמה. ונהי דאפשר דבגט מיפסילנא מכהונה היינו משום ריח הגט דבכל דהו אבל קידושין אין כאן דההוא שמא נתרצה הבן לא מהני כלל אפילו למחייבו גט מדרבנן כדמוכח הסוגיא ואפילו הכי קאמר הרא"ש אפילו נתרצה אחר כך כדלעיל. ואי בעית אימא סברא דאם לא כן מי שיש לו מעות במקום אחר והאשה שם אין צריך שליח אלא יאמר או יכתוב לה שתקח אותן המעות ותתקדש בהן דלא עביד שליח ע"י כתב כעובדא דהתם אע"ג דבעינן תרי קראי וכי יקח ולא שתקח את עצמה. וכן ושלחה ולא שתשלח את עצמה. היינו מש"ה מקשינן דליהוי תרווייהו תלו באיש אי לאו ושלחה. ואי לאו כי יקח ה"א תרווייהו תלו אמקנה. ועוד נראה דאין כאן קידושין לפי כל העדיות אפי' של ר' יהושע כיון דהיא לקחה המעות הוי גזל בידה ואין בידו להקדיש לפי שאינו ברשותו והיא חייבת באונסין בעידנא דאגבהו וגרע ממלוה דאפילו בעיניה אינה מקודשת דקיימא לן כת"ק דלהוצאה נתנה ולא מידי יהיב לה ולא דמי לפקדון דבידו להקדיש' אף על גב דאינה ברשותו דבכל מקום שהוא חשיב ברשותיה דמריה כדהוכיחו התו' ריש ב"מ מההוא דמייתי בפ' הספינה דאי לאו דקייצי דמייהו הוי קידושין יכול נמי לקדש. וכן לרבי מאיר דאית ליה מלוה לחזרה. נתנה מקודשת אם היא בעין אע"ג דחייב באונסין הייני נמי דהוי כפקדון כדאיתא התם בהדיא דאין הלוה כפר ולא מחוסר גוביינ' אבל גזל דידה שבידה לאו ברשותי' הוא כדרב"י והא ליכא למימר נימא הואיל ואיהי בעי לאקדושי בדעתה להשיב לו אם יתבע ממנה והדר הוי לה פקדון כדפירוש הרא"ש טעמא דמקדשה בגזל דידה דמקודשת בדשדיך חדא דהא הכא לא שדיך. ומה שהעיד רבי נתן ששמעו שדברו מענין קידושין היינו מה שביאר המקודש שדברו מקרובותיה ועוד תקשה לך למאן דאמר מלוה לאו לחזרה ניתנה נימא נמי הכא שבדעתה להחזיר לו כדי שתתקדש אלא ודאי דמחשבה כי האי לא מהני כיון שבא לידה אינה יכולה לשנות באמירה כדמסיק סוף החובל הא דאתא לידיה בתורת שמירה דאין המעשה נשתנה באמירה וקדשה בגזל דידה הוי קידושין משום דמחלה ליה וממילא הוי דידיה וכל שכן שאין שייך לומר אדידיה מכח שחפץ לקדשה מחיל על הגזל ומשוי לה פקדון בידה דמכל מקום אין בידו להקדיש דאינו ברשותו דהיו תופסתו בתור' גזל ולא בדידיה תליא הילכך לא מצינו למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו'. מיהו בעדות דרבי נתן כתב וז"ל אם תקחי ותלכי כו' ואז לקחה כו' אם כן אפשר דלאו לשם גזל נתכוונה אלא לשם קידושין כאשר התנה עמה. ומכל מקום משמעתא דמילתא משמע שלקחה בתורת גזל דבתחילה רצתה לקחם ואמר אל תקחי שום מעות ואם תקחי ותלכי לחוץ תהיה לי מקודשת בהן. ומה לו לתלות תנאו בהליכה חוץ. אם כן הוי ליה למימר אם תקחי תהיה מקודשת אם תלכי לחוץ דאפילו תימא רצה להקדים ודאי קודם למעשה מכל מקום הוי מצי למימר תהיה מקודשת משעת קיחה אלא ודאי שדעתו שתהא מקודשת כשהלכה לחוץ והכי מפרש אביי שילהי מי שאחזו כי פלוני באם תצא ואפילו לרבי יוסי לא פליג אלא מכח זמנו של שטר מוכיח עליו מה שאין כן א"כ הכא משעת קיחה עד שעת הליכה הוי גזל בידה ולא מצי מקדש בהו כדפיר' לעיל. אבל אין למצוא היתר מהאי טעמא דנימא אפילו הוי המעשה והלשון כדברי רבי נתן מכל מקום עד שני מכחישו בזה שלא יצא לחוץ ולא נתקיים התנאי. דאי משום הא נצטרך להכנס בפלוגת' דרבוות' אי בעינן תנאי כפול ופלוגתא דאם מהני בלא כפילא. ומה שכתב מהרי"א כיון דלא אמר מעכשיו דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא היא דה"מ משיכ' קנין וחזקה. אבל קנין כסף לא בעו מעכשיו כדפי' התו' ויתר רבותי' שילהי האשה שנפלו ופרק הכותב וכן מוכח מההיא דלעיל. לכשתצא חמה מנרתיקה או אם תצא דאם הוא חי מגורשת שפיר. ומה שחלק מהר"א דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות מנא ליה דהכא לא חשיב שתיקה כיון דהתנה אם תלכי לחוץ והיא הלכה לחוץ עבדה מעשה ושמא טפי הוה מאמרה אין. וגם מה שדימה לנדרי חרמים אין הנדון דומה לראיה דכתב מידי שמבעל בלבו או אומר מהיום. ודברים שבלב כהאי גוונא הוו דברים והתירו החכמים משום אונס. אבל הכא דברים שבלב לא הוו דברים כמו שכתב מהר"ח בתשובה. ומה שכתב מהר"י דמהימן הואיל ובידו לגרשה שיקשה בעיני אביה לפוסלה מן הכהונ' ע"י גט האיך יכשירנה לכהונה ע"י האי כיון דבידו לגרשה כמ"ש בתשוב' קמייתא הא אמרי' דמסקנא דאינה נאמן אבל מטעמא דלעיל נראה לעניותא דשריא ואי משום דלא קול ושוברו עמו הוא דמסתמ' לא יצא הקול סתמא פלוני' נתקדשה לפלוני אלא אומרי' המעשה כאשר הוא כך וכך עשה פלוני לפלונית וכן השיב לי מורי ורבי ז"ל אעובד' דקידושין ששאלתיו וכן יש בתשובות בא"ז ובכמה תשובות מרבותינו כתבתי לכם ענ"ד אבל איני רוצה כלל שתסמכו עלי לבדי אך כתבו גם כן למהר"ן ויתר רבותינו שי' אם יסכימו להתיר נימטייה שיבא מכשור' ושלום מאת הק' הלוי: