שו"ת מהרי"ל/סימן לה
ולאכול חמאה של גוים במקום שלא נהגו תמהני על המתיר דלא התירו רבותינו אלא כשמביאין מן ההרים חבית מלא גדול דכיון דמתקנין כ"כ הרבה בפעם אחת אז נזהרים שלא יערבו בו בשר או חלב טמא כדמוכח בשערים דויי"רין: וכתב הר' סעדיה ז"ל שהוא מתקלקל מחמת הבשר או החלב טמא: ומעמידין בפלומ"א. אבל במדינתינו שמאספים אותה מעט מעט כו' כדאיתא בשערי' ואף כי תולה המנהג במלכות שוואבי"ן ועירכם היה ראש מלכות שוואבי"ן אטו בשמא תליא מילתא הא אינו תלוי אלא בהרים ומקום מרעה ורוב בהמות שמתקנים הרבה ביחד כדלעיל: ואפי' אם כל זה ישנו בעירכם. הואיל ומעידים זקני העיר שלא נהגו היתר מקדם. איכא למימר שלא נתפשט שם ההיתר והחמירו על עצמן והוו דברים המותרים ואחרים נוהגים בהן איסור דאי אתה רשאי להתיר בפניהם דמהאי טעמא עשה מהר"מ מסגרת לתנורו שלא תחמם שפחתו בשבת בית החורף אע"ג שהיתר גמור הוא בעיניו כדאיתא בתשובותיו: אי נמי מצי למימר דבקעה מצאו וגדרו בה גדר כדאשכחנא דרב איקא כו': עד אסור להן כחלא אפי' לצלי פרק כל הבשר. ושמא נהגו קולא בעירכם ובנותיהם שהוצרכו לגדור ולאסור המותר ולעשות סייג: וזכרתי בהיותי בבערנ"א פעם אחת לא היה מו' חמי ז"ל שמה ועבר שמה דרך אכסנאות גדול אחד והתיר לבעלי בתים לקנות חמאה בשוק. ואמר שהיתר שוואבי"ן ישנו שמה כי מדינת מזנטינ"א הוא ממש כמו שווייצא בכל מנהגיה במרעה ובבהמות. ושוב אח"ככשחזר מו"ח ז"ל כעס מאד ואסר להם. ושוב בא אל אותו גדול והתריס נגדו מאד על שהתיר וכמדומה שהודה לו וחזר: ובקל אנו מחמירים בכמה דוכתין משום קלים ועמי הארץ. כדאמרינן בפרק מקום שנהגו ואפי' לשלוח להביא הנהגים היתר ולאוכלה בעירכם נרא' לאסור משום דברים המותרים כו' אם הוא כך כדפי' לעיל שארצכם כמו שאר שוואבי"ן ואפילו הכי נהגו קדמוניכם איסור: ואיסור נמי איכא משום אל תטוש תורת אמך: ולאכול עם המתירים ע"י תערובת. ענ"ד נוטה דשרי דלא עדיף מתערובת דמאי דמהאי טעמא התירו לאכול תערובת פת של גוים מי שנזהר עם מי שאינו נזהר: אבל בעין נ"ל דאסור אפי' בסעודת מצוה שיש שם רוב עם. אע"ג דמצאתי כתוב משום רבינו שמחה דמותר לאכול פת של גוים לנזהר עם שאינו נזהר משום איבה: וראייתו מירושלמי דדמאי דהתיר דמאי כה"ג בשבת של פרגטומא (פי' של אסיפ' כגון לסעוד' מצוה): נ"ל דלא דמי להכא דהתם כל מאכל עם הארץ היה דמאי. ועל הלחם יחי' האדם וכולם אוכלין דמאי. והוא לא יאכל שייך איבה: וכן פת ש"ג דפת הוא עיקר הסעודה דכתב עבד לחם רב. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אפילו לקולא באיסור דרבנן כדאיתא באשר"י דמקום שנהגו היכא דלא מצי לאישתמוטי ואיכא מחלוקת. אבל בחמאה פוק חזי כמה איכא בשוק' שאין נפשם תאובה לאכול חמאה ואין כאן איבה כ"ש וכ"ש שרוב הקהל פורשים ובטול יחיד במיעוטו: