שו"ת חתם סופר/ליקוטים/סימן סה
שלום רב לתלמיד ותיק וצורב החריף חד חד נחית ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הרבני המופלא חתנא דבי נשיאה כבוד מו"ה איצק נ"י פרענקל:
אם היות הזמן יקר מ"מ לרוב אהבה עזה אשיבך בקוצר אע"ג שדבריך אינם לדינא כ"א לפלפולא ולאסבורא דברי הרמב"ם פ"א מה' חמץ הלכה ז' שפסק אסור לאכול מגופו של חמץ כ"ש משום שנאמר לא יֵאכל והרבית להקשות ע"ז:
דא"כ שור הנסקל וערלה ושרצים מאי דריש בלא יֵאכל דידהו ועוד אי ס"ל לרמב"ם דילפותא דחֵלב לא הוה גילוי אכל התורה כולי' אם כן מנ"ל לרמב"ם בשארי איסורים דלית בהו כרת דחצי שיעור אסור. שוב הארכתי בדברי מכילתא וירושלמי דבעי למילף בחמץ דהזהיר על המאכיל כאוכל משרצים והקשית מה לשרצים שלא הי' להם שעת הכושר משא"כ חמץ כבש"ס חולין ק"כ ע"א והי' נ"ל לקושי' אחרונה לפמ"ש תוס' שם בחולין ק"כ דחלבו של שליל לא מקרי שעת הכושר משו' שלא הי' באותו ענין ונ"ל דזה שייך בחלב דבהקרבה תלי רחמנא ושל בן ח' לא חזי להקרבה דהרי מהכא ילפי' מה חלב ושתי כליות מוציא מכלל שליל וכו' בחולין ע"ה ע"א נמצא לא הוה האי חלב באותו ענין משא"כ דם דלא תלי' בהקרבה כלל ומשו"ה חייב על דם הלב של שליל באמת ואפי"ה מותר דם שחיטה שלו וכל דמו כמו שפסק רמב"ם פ"ו ממאכלות אסורות נמצא הי' לו לדם שעת הכושר ולא שייך בזה לומר תי' תוס' וא"כ נילף שפיר חמץ מאכיל כאוכל מביניי' דשרצים ודם כביבמות פ' חרש ולפ"ז הא דאמרי' התם מה לשרצים שכן במשהו הו"מ למימר נמי מה לשרצים שכן לא הי' להן שעת הכושר משא"כ דם אלא דעדיפא מיני' קאמר דאפי' דם הלב דלא הי' לו שעת שהרי גם בשליל אסור אפי"ה לא אתי' מדם ובזה א"ש מה דקשה לר"ש דאית לי' כ"ש למלקות א"כ אין כאן פירכא מה לשרצים שכן במשהו וקרא דגבי דם ל"ל ומכ"ש לרש"י ורמב"ם דדם שבשלו ומלחו עובר עליו ליכא למימר מה לשרצים שכן אין היתר לאיסורו משא"כ דם וקשה קרא ל"ל והא"ש דלר"ש עכ"פ אצטריך לדם שחיטה שהי' לו שעת הכושר כשהי' שליל:
ולענין הך קושי' הנך לא יֵאכל דשור הנסקל ושרצים מה עביד לי' הרמב"ם נ"ל דודאי הנקודות לא מייתרי ועמ"ש פ"י ר"פ כל שעה אלא מדמשני קרא לא יֵאכל דקאי אהמאכל ולא אגברא האוכל מיני' ודריש הרמב"ם חצי שיעור שזה המאכל לא יתאכל אפי' ע"י כמה אנשים זה מעט וזה מעט ואמנם בשרצים דריש מיני' מכילתא לא יאכל שלא יתאכל על ידך לקטנים וכה"ג:
ונ"ל דברייתא דס"פ חרש דמייתי אזהרת גדולים על הקטנים מלא תאכלום לא תאכילום ולא מלא יאכל ס"ל דמלא יאכל לחוד הוה משמע טפי מיני' למדרש מיני' חצי שיעור אע"ג דבלאו ה"נ ידעי' איסור ח"ש כאשר יתבאר ה"א דתהוי שני כתובים לכן כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים וממילא תו ליכא למדרש מידי מנקודו' דלא יֵאכל כיון דאין כאן שינוי לשון מאוכל למאכל דהרי האמת כן הוא שלא יתאכל ע"י לאחרים ולא מייתרי מידי וכן נמי גבי שור הנסקל כיון דעכ"פ עיקור קרא אתא לשחטו אחר שנגמר דינו א"כ שייך שפיר לא יֵאכל שלא יעשה המצאה להביאו לאכילה היינו שישחטנו אחר שכבר נגמר דינו לסקילה אבל בערלה שפיר קשה דאין נראה לומר כיון דילפי' כל התורה מבניי' דשרצים ודם וטומאה להזהיר על המאכיל כאוכל ממילא שייך שפיר לא יאכל ז"א דהא בכל התורה לא כתי' כן אלא ע"כ דהתורה לא רמזה בנקודות אלו אלא אמאי דכתי' בהדי' כגון בשרצי' דכתי' גבי לא תאכילום משא"כ בשארי איסורי' דלא אתי אלא מבניי' לא א"כ מ"ט שני קרא בלשני' גבי ערלה ונ"ל אה"נ אלא משום דערלה מחמץ וחלב לא אתי' לאסור ח"ש דמה להנך שכן בכרת וחמץ מחלב וערלה לא אפי' שלא הי' להם שעת הכושר וחלב מערלה וחמץ נמי לא אתי' דמה להנך שכן בכרת והשתא דכתיב ג' קראי אתי' מיני' כל איסורי' שבתורה וא"ש:
ומאז אמרתי דדוקא חמץ צריך קראי דלא שייך חזי לאצטרופי בסוף יום אחרון של פסח וה"א אז יהי' מותר לאכול חצי שיעור קמ"ל דאפ"ה אסור. יום ב' פה ק"ק מ"ד ח"י למב"י תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: