שו"ת חתם סופר/ליקוטים/סימן נג
שלום וכ"ט לידידי ה"ה הדיין המופלג המצוין בשערי' המצויינים בהלכה כש"ת מו"ה שמואל נ"י דיין דק"ק אונגוואהר יע"א:
היום פניתי אל מכתבו שני' נידון ראובן שבק חיי' לכל חי ועפ"י יקרא דברי צוואתו ונכתב ונחתם ועפ"י בקשת חתנו להוסיף לו מנה א' אפים יתר על שח"ז שלו ע"כ להפיס דעתו ג"כ כ' בזה"ל שכל כלי כסף שלו יהי' לבן לבד וכן כל הספרים שלו לבנו אפס מהספרים שיש לבנו כמוהם כבר יתן אותם לחתנו עכ"ל הצריך לענין זה כפי הלשון שהועתק בשאלה והנה יש לבן הרבה ספרי' מקנת כספו שימצאו כמותם בעזבון האב ועוד יש להבן איזה ספרי' שכבר נתן לו האב בחייו ונמצאו כמותם בעזבון ג"כ וטען הבן כי כוונת המצווה הי' על אותן ספרים שנתן הוא לבנו כבר במתנה בחייו ונמצאו עתה בעזבון גם כן כמותם אותם יותנו לחתנו והם ספרי' מועטי' והחתן טוען כי כוונתו על מה שיש להבן אפי' מקנת כספו נמצא רוב ספרי' לחתנו ומיעוטא דמיעוטא נשאר להבן ונתעצמו זע"ז בדין ולא אבו להשוות יחד וביקש פר"מ ממני לחוות דעתי העני' בזה:
הנה בדברי' אזלי' אחר לשון השטר או אומדן דעת המצווה ואם א"א לעמוד על תוכן שני הענינים והדבר בספק אזי יד בעל השטר על התחתונה ויד יורש דאורי' המוחזק על העליונה זהו פשוט ועתה נחזי אנן לפי אומדן דעת הנותן הנה בח"מ סי' רפ"ב פסקי' הא דלא להוי בעבורי אחסנת' אפי' מברא בישא לברא טבא מכ"ש מברא לברתא ובירושלמי דב"ב פ' מי שמת קורא עליו ותהי עוונותם על עצמותם ובכתובות נ"ג ע"א מבואר אפי' במקצת נכסיו נמי לאו שפיר עביד וא"כ יש אומדנא דמוכח דלא הי' דעת האב לאעבורי אחסנתא כל כך הרבה ודי באותו המיעוט אבל לא להרבות אשמה ושאין רוח חכמים נוחה הימנו וזה אני צריך אי היתה המתנה בחפץ אחר אך בספרי' בלא"ה אומדן גדול הוא לטובת הבן שהרי משו"ה תקנו קדמוני' בשטח"ז לכתוב מקרקעות וספרי' משום דקרקעות שם הבעלים הראשונים נקרא עליו ואינו נוח להסב נחלת קרקע או ספרים לשבט אחר היינו לבת דבתה בעלה יורשה ובאמת שזה הי' בימי בעלי התקנה שאז לא הי' הדפוס בעולם והי' מתנדבי' שוכרי' סופר וכותב ש"ס ותוספת א' בעיר ושנים במשפחה והי' משאיל לכל בני העיר והי' נקרא שם המתנדב הכותב הלז על ספריו וה"ל כקרקעות משא"כ בזמנינו שהדפוס בעולם וכל הספרים נטבעי' במטבע א' לא ידעתי מה שם נקרא על ספר יותר מעל חפץ אחר אמנם בכל זאת כבר נהגו בכל ישראל לכתוב בכל שח"ז לבר מספרי' וקרקעו' מטעם הנ"ל שמחשבי' גם ספרי' שבזמנינו כנקרא שמו עליו ולא יסוב משבט אל שבט אחר [ועיין ח"ס א"ע ח"ב סי' קס"ח] ועתה אי אמרת בשלומא שדעת הנותן שכל ספר שכבר נתן לבנו אם ימצא אחר כמותו יותן לחתנו א"ש דהרי נתקיים שמו על ספר הלז ודי באחד אבל אי נפרש שמקנת כסף בנו שנמצא כיוצא בו יותן לחתני הרי על קנין כסף בנו לא נקרא שמו ועל אותן שנקרא שמו נותן לחתנו והוא נגד השכל אע"כ אומדן דעת הנותן כמו שטוען הבן:
ואם נבוא לעיין בלשון השטר נראה נמי זכות היורש דהרי כ' וז"ל אפס מהספרי' שיש לבנו כמותם מכבר וכו' האי לשון מכבר אם נפרש שיש לבנו כמוהם שניתנו לו ממני מכבר טרם שאני נותן לו אותו של עכשיו יתפרש היטב אך אי נאמר אותם שקנו אותן מכבר לאפוקי אותן שעתיד לקנות עוד וכי ס"ד אם עתיד לקנות עוד ספרי' אחר כמה שני' יחזור ספרי ירושתו לגיסו אתמה' וכי צריכי למימר אע"כ א"א לפרש אלא כלשון הראשון לטובת היורש ותו מדאמר כל הספרי' וכו' אפס אותן וכו' אין דרך לומר כל ואפס אלא על הרב והכולל ואינך הוה המיעוט וכיון דאם ניזול בתר ספרים שקנה מקנת כספו יהי' הרוב לחתנו והמיעוט לבנו ה"ל למימר כל ספרי' לחתני אפס אותן שלא נמצאו לבני כיוצא יקח ברי מהם ומדלא אמר הכי ש"מ רוב הספרי' להבן והמיעוט להחתן ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר בחולין ס"ג ע"ב תני' ר' אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שבהמו' טמאו' מרובי' מן הטהורי' וכו' לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה עיי"ש והנה בשלומא בעופות דפרט בטמאי' והי' לשון לפרוט בטהורי' והניח לשון נקי תורים ובני יונה ונקיט נשר ופרס והעזני' ש"מ הם מועטי' וישנה בדרך קצרה וכן י"ל בסימני בהמה דנקיט כללא כל בהמה מפרסת וגו' וזה אשר לא תאכלו ממפריסי הפרסה וגו' גמל ושפן וגו' שביק בעלי סי' הטהורה וכייל אותם ופרט בעלי סי' טמאי' אע"ג דלא הוה לשון נקי' כבפ"ק דפסחי' גדי מסוקן א"כ ש"מ ישנה בלשון קצרה ובבעלי סימני' הטהורה מרובי' לכן כייל להו בכל בהמה מפרסת בהמה ופרט אינך ואתי שפיר אבל מ"ש ש"ס גלוי וידוע שבהמה טמאים מרובי' לפיכך פרט בטהורה היינו קרא דפרש' ראה זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבי' שה עזי' איל צבי ויחמור וגו' מנ"ל דמרובי' דלמא כי הדדי נינהו ומשום לשון נקי' פרט בטהורי' ועוד אפי' בטהורי' מרובים מ"מ מבואר במסקנת הראשונים פ"ק דפסחי' דלשון קצרה במגונה ולשון ארוכה בנקי' כי הדדי נינהו וא"כ אפשר אפי' בהמה טהורה רבה אלא שדיבר בלשון נקי' אע"כ מכח חומר הקושי' צ"ל דהרי האי פרט שור שה כשבי' אכללא דלעיל קאי לא תאכל כל תועבה זאת הבהמה אשר תאכלו דאע"ג כל אשר תיעבתי ולצורם אוזן בכור וכדומה מ"מ פשטא דקרא כייל תחילה לא תאכל כל תועבה והא דפרט וזאת הבהמה אשר איננו תועבה ותאכלו מהם ואי ס"ד כי הדדי נינהו לא שייך למיכלל החצי ולפרוט החצי השני ולומר כל תועבה על המחצה מכ"ש אי מיעוטא נינהו ש"מ לא שייך כל אלה ארובא והשתא כיון דבנידון האב בשעת צוואתו ידע שיש לבנו ממקנת כספו רוב אותן ספרים שימצאו בעזבונו כמבואר בלשון השאלה ואמר כל ספרי לבני אפס מהספרי' שיש לבנו מכבר וכו' א"א שיהי' כל ספרי' המיעוט מהספרי' ובפרט האפס יהי' הרוב זה א"א ע"כ נלפע"ד לא לבד מטעם יד בעהש"ט על התחתונה אלא גם מעיקור דין מאומדן דעת הנותן ומהבנת לשון השטר הדין עם הבן ואין להחתן אלא אותן הספרי' הנמצאי' בעזבון שכבר ניתן להבן כיוצא בהן בחיי אביו הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ו' שבט תקצה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ: