שו"ת חתם סופר/ליקוטים/סימן יא
שלום רב לי"נ הרב המאה"ג המפורסם תלמידי האהוב כנפשי השנון המופלא מ"ה מאיר ני' אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:
תמול הגיעני נעימתו ואשר התעורר על מ"ש הראב"ד פי"א ממעשר הלכה י"ג המוליך חטין וכו' הוליכן לטוחן עכו"ם ה"ה דמאי שמא החליפן בחיטין של ע"ה והשיג הראב"ד דא"כ ה"ל ס"ס אלא שמא החליפן בשלו ופירות עכו"ם חייבין מדרבנן ופי' הכ"מ ס"ס שמא לא החליפן ואת"ל החליפן שמא אותו עם הארץ מעשר ומפני זה הקשה הכ"מ עליו דכשם שלא הלכו בדמאי אחר הרוב דרוב ע"ה מעשרים ה"נ לא הלכו אחר הס"ס. ומעלתו תמה אם כך הי' כוונת הראב"ד א"כ היה לו להשיג שם בהלכה י"א הנותן לחמותו או לשכנתו חושש משום מעשר ואמאי נימא שמא לא נתקלקל ולא החליפה ואם ת"ל נתקלקל והחליפה שמא נתעשר אשר ע"כ שפט מעלתו דמעולם לא נתכוון הראב"ד לספק שמא החליף בשל עם הארץ שמעשר אלא שמא החליף בשל חבר וזה לא שייך בחמותו שמחליפה בשלה בוודאי וספק דשמא עישר לאו ספק הוא אלו דבריו:
ואני אומר ס"ס דשמא החליף בשל חבר לאו ס"ס הוא דליכא אלא חדא ספיקא שמא פירות של חבר הם או לא כי מה לי אם הם שלו או משל חבר אחר וגרע משם אונס חד הוא אבל ספק לא החליף וספק נתעשרו הוי שפיר שני ענינים עכ"פ דפירות של ע"ה אפי' אם קמי שמיא גלי' שנתעשרו מ"מ אסורים מדרבנן כל שלא נתברר לו שנתעשרו אלא אם באמת לא נתעשרו אע"ג דבעלמא כיוצא בזה כל הסומך עצמו על הרוב בהמות כשרו' אפי' אם נזדמן לו ממיעוט טריפו' לא ימצא עון אשר חטא מ"מ הכא החמירו ועשאוהו טבל כשל תורה כמ"ש תוס' ביבמות ריש דף קי"ד ומשו"ה צריך ס"ס להוציא מאיסור טבל דאורי' ובכל זאת אם קמי שמי' גליא שאיננו טבל אך הוא לא ידע מ"מ איסור דרבנן אכל ולזה הוי סגי בספק א' דרבנן לקולא. והיינו ס"ס דהראב"ד דלענין איסור טבל דאורי' הוה ס"ס דשמא עישר ולענין איסור דרבנן לא בעי ס"ס וכיון שא"א לפרש ס"ס של הראב"ד אלא כנ"ל א"כ יפה השיג הכ"מ וגם ק' פר"מ כראי מוצק דה"ל להשיג כן גבי נותן לחמותו:
ומה שנלע"ד דק' הכ"מ יש לדחות ולומר אה"נ כי היכי דהחמירו ברוב ה"נ החמירו בס"ס מיהו היינו בספק השקול אבל הכא הוה ס"ס וגם רובא דהא הספק שמא עישר הוי רובא דרוב ע"ה מעשרי' והיכי דאיכא תרתי לא החמירו רבנן והשתא לק"מ מנותן לחמותו ע"פ מה שבארתי במקום אחר דלדעת הסוברים דאפי' אין המיעוט איסור ברור מ"מ שייך קבוע ופלוגתא זו בט"ז א"ח סי' תר"ה ובי"ד סי' קי"ד וא"כ להסוברים הנ"ל כשאוכל בבית עם הארץ ה"ל נוטל ממקו' קבוע ואיכא ספיקא מן התורה ולא אמרו רוב ע"ה מעשרים אלא בלוקח מן השוק ומשו"ה בחמותו שנוטל ממנה בביתה ופירש לפניו ממקום קביעתו ה"ל ספק ממש ולא מהני ס"ס כמ"ש כ"מ דהיכי דלא הלכו אחר הרוב לא הלכו נמי אחר ס"ס אבל בטוחן גוי דא"נ יחליפנו בשל ע"ה הא נמצא ביד גוי ה"ל פירש שלא בפנינו ומרוב ע"ה מעשרים פרוש ואיכא ס"ס ורובא שפיר הק' הראב"ד. והנה אעתיק פה מ"ש בחידושי בהא ובתחלה אעתיק לו מ"ש בגליון שעי"ד סי' קי"ט סעי' ג' וזה לשוני צ"ע דשביק רבנן ופסק כר' יהודה וגם רמב"ם בהלכות מעשר פסק כרבנן עתי"ט משנה ו' פ"ג דדמאי וי"ל דס"ל לרשב"א דלא יחלקו רבנן על מציאות דרוצה בתקנת בתה אלא ס"ל כיון דאפשר לה לעשר ולתקן לא תאכיל את בתה טבל ומשו"ה פסק כן רמב"ם בהלכו' מעשר אבל רשב"א מיירי משארי איסורים שאין להם תקנה מודים כ"ע שרוצית בתקנת בתה וחשודה מחלפת ובאמת תירץ זה צ"ע קצת מדתנן במתניתין מודה ר"י בשביעית שאינה חשודה להאכיל בתה שביעית ומשמע דוקא שביעית דבאתרא דר"י חמירא ליה כבגיטין נ"ד ע"א אבל בשארי איסורים כעין מע"ג דאין להם תקנה פליגי ר"י ורבנן. מיהו מצינו בש"ס מודה אע"ג דלא פליגי כמ"ש תורת חיים במס' ע"ז מ"ח ע"ב אמנם איהו מסתייעא התם מס"פ או"ב ולא משמע כן בתוס' שם עי' ע"ז מ"ג ע"א ד"ה הלכה וכו' ומ"מ מ"ש תי"ט הנ"ל ממשנה דבכורות צ"ע דאין ענין לכאן דהתם לא מיירי מחשוד להחליף עכ"ל על הגליון: (ופה צויתי להעתיק גרגיר א' מחידושי בענין רוב ע"ה מעשרים הם ישמע חכם ויוסיף לקח וזה לשוני שם מס' שבת כ"ג ע"א):
הדמאי מערבין בו. וכו' הנה בביצה שלהי המביא מוכיח סתמא דתלמודא ממתני' דרוב עמי הארץ מעשרין הם והכי אית להו לאביי ורבא תרווייהו בפ"ב דכתובות כ"ד ע"א בפשיטות ואמנם בגיטין ס"פ הניזקין דתנן דאשת חבר טוחנות עם אשת ע"ה ואמר אביי דרוב ע"ה מעשרין הם ורבא מתרץ שינויי אחריני ומשמע שם מפירש"י דס"ל ספק שקול הוא לזה י"ל דפליגי אביי ורבא בפלוגתת האחרונים אי שייך קבוע כמחצה על מחצה היכי דליכא איסור ברור לפנינו ורבא ס"ל נהי הקונה מע"ה אומרים מרובא פריש מ"מ אשת חבר הנכנסת לטחון עם אשת ע"ה בביתה ה"ל קבוע וכמע"מ דמי ומשו"ה משני שינויי אחריני ואביי ס"ל נהי דמיעוט עמי הארץ בעולם אינם מעשרי' מ"מ אין כאן מיעוט ברור לפנינו דנימא קבוע וה"ל ככל רוב ע"ה דמעשרי' הם עי"ד סי' קי"ד סוף סעי' י' ברמ"א ועי' ט"ז בא"ח סי' תר"ה ס"ק ד' ועמג"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו וא"ש ולק"מ ועי' יבמו' קי"ד ע"א תוס' ד"ה אמר ר"י. ומלעיל פ"ק דשבת י"ג ע"א לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא ירגילנו אצלו ואמר אביי שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ורבא פליג דרוב ע"ה מעשרי' ע"ש לא קשי' אהני שהבאתי די"ל דודאי אביי נמי לא חייש שמא יאכילנו טבל דאורייתא דהרי רובם מעשרי' אך כיון שתקנו לעשר דמאי והרי תבואתו של ע"ה טבל מדרבנן גזרו בכלל גזירתם שלא ירגיל החבר לאכול עם ע"ה אפי' אם יפרוש תחלה מ"מ לא יהיה רגיל בכך שמא יבוא לאכול בלא תיקון דמאי ונמצא אוכל איסור דרבנן וכולם חדא גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא ונראה דרבא ס"ל כיון דבלא"ה חבר אינו אוכל עם ע"ה משום מכשול טומאת ע"ה ולא היה צריכים לכלול בגזירתם שלא יהי' רגיל דבלא"ה אינו רגיל וליכא אלא משום ימי טומאתו של חבר כשהוא זב וזה לא שכיח וה"ל גזירה לגזירה ואביי לטעמי' דמחמיר בגזירה לגזירה לעיל בשבת י"א ע"ב וא"ש:
והא דשמעתין דאית ליה לרבא רוב ע"ה מעשרים הם ולאביי לית לי' אי לאו הא דגיטין לעיל הייתי יכול לומר דאביי ס"ל דבאזל לגבי דע"ה ה"ל קבוע ואפ"ה מפרישים משום דסתמא קתני משו"ה הוצרך לומ' אספיקא לא מברכי' ורבא ס"ל דזה לא מיקרי קבוע וסגי בתירוצא רוב ע"ה מעשרים אפי אזל לגבי' דע"ה והוה א"ש אלא דזה הוא היפך ממה שתירצתי לעיל בהא דגיטין עי' וק"ל:
והנלע"ד בזה בשים לב דהס"ד דלא ידע מהסברא דאתי לזלזולי ביה מ"ש ספק י"ט דמברכי' ושמיני ספק שביעי יתובי יתבי ברוכי לא מברכי' אע"כ דאתי לזלזולי בי"ט וי"ל כך דודאי היכי דאתחזק איסורי דאז ספיקי דאורייתא מן התורה לחומרא דאז מחויב לעשות המצות מן התורה מספק ומ"מ לא יברך וציונו דהיכן ציונו דאי גלי קמי שמיא שהעשי' היא שלא לצורך נמצא עובר על לא תשא בברכה לבטלה ומשו"ה ספק סוכה דאתחזיק בסוכה ששה ימי' צריך לישב עוד בסוכה מספיקא אינו מברך אך ספק י"ט ספק חול דלא אתחזק ומן התורה ספיקא לקולא ורבנן הוא דאצרכי' נמצא שזה הוא מצוה מחודשת מדרבנן ואפי' אי קמי שמי' גלי' שהוא חול גמור מ"מ מדרבנן הוא י"ט מברך שפיר וציונו ולק"מ מ"ש סוכה מ"ש י"ט:
אך עיקור הקושי' מדמאי פשיטא להש"ס דרוב עם הארץ מעשרי' הם ורבנן הוא דאצריך ואם כן אי ס"ד דמצוה מחודשת מדרבנן שייך וציונו ה"ל לברך וע"ז משני. אביי על ספק דדבריהם אין מברכי' אין כוונתו על דבר שעושים רק מספק אין מברכי' דאם כן ה"ל למימר בקיצור אספיקא אין מברכי' וזה לשון הרמב"ם פ"ג דחנוכה הלכה ה' אבל דבר שהוא מדרבנן ועיקור עשייתו לא מפני הספק כגון מעשר דמאי עכ"ל והכוונ' מבוארת דאע"ג דהפרשת דמאי היא מצוה מחודשת מדרבנן דמן התורה אזלי' בתר רובא מ"מ חכמים אמרו דנחוש למעוטא מאיזה טעם שיהיה ועשאוהו כספק ממש תו אין לברך שהרי לא חדשו כאן דין מחודש אלא שאמרו שנחוש להאי ספיקא ועל כיוצא בזה לא תקנו ברכה נמצא לפ"ז חזר בו אביי מסברת המקשה לגמרי דאיהו הוה ס"ל דספק המותר מן התורה וחכמים חשו ליה מברכי' וציונו והשתא אסיק דאפי' רוב המותר מן התורה וחכמים חשו לי' ועבדו כספיקא נמי אין מברכי' ע"כ חזרו והקשו מי"ט שני מ"ט מברכי' הא ליתי' אלא מספיקא ומשני משום דאתי לזלזולי בי'. אלו דברי שם: [ועי' ח"ס או"ח סי' ט"ו]. פ"ב יום ד' זאת חנוכה תקעו"ל. הק' משה סופר מפפד"מ: