שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שנד
שלום וכ"ט לידידי הרב האברך החרוץ כמו"ה עמרם ני':
נועם מכתבו הגיעני על דברת מג"א סי' שמ"ג שכתב על דברי הרוקח שכתב דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס לאוהל המת משום ס"ס ס' נקבה ס' נפל והמג"א כ' שלא הי' צריך לזה ת"ל דטהרה הבלועה אינה מיטמאה כבמתני' דאהלות וע"ז השיג מעלתו. הנה ככל דבריו כתוב אצלי על הגליון ש"ע שלי משנים קדמוניות וז"ל שם ויש לחלק שם ישבה על המשבר משא"כ מעוברת דעלמא עובר ירך אמו הוא וחלוק זה מבואר ספ"ק דעירוכין ע"ש עכ"ל ע"הג ומ"מ נ"ל דלאו מלתא היא והדרנא בי דממ"נ אי נימא עובר ירך אמו אם כן נימא עובר במעי זרה זר הוא כיבמות ס"ז ע"א וכן פסק רי"ף שם ואפילו היא כהנת בת כהן מ"מ לענין טומאות כהנים בני אהרן כתיב ולא בנות אהרן וכיון שעובר ירך אמו הוא הו"ל כהנת דאינה מוזהרת על הטומאה וע"כ הרוקח שחושש להחמיר משום חומרא דכהונה וכן פסק רמב"ם שם כשינוי' א' דילוד מאכיל וכו' יע"ש אם כן ממ"נ א"א לתפוס החבל בתרי ראשין וה"ל טהרה בלועה וראיתי להגאון בפרי מגדים שכ' דס"ס דרוקח הוא תמוה דרוב נשים בני קיימא יולדת אע"כ הוא עצמו סמך אטהרה בלועה אלא דס"ל דאיסור דרבנן מיהת איכא ומשום חד ספיקא דרבנן לא הוה שרינן שתכנס לכתחילה לאהל ומשום ס"ס אפי' גרוע מועיל שתכנס לכתחלה ע"ש:
הנה מ"ש דטהרה בלועה טומאה מדרבנן לו יהיבנא לו כן מ"מ לא מצינו שהוזהר כהן עלי' דלא כל דברים המטמאים כהן מוזהר עליו ואע"ג דמצינו מדורת הגוים דרבנן ואסרו ג"כ לכהן לכנוס שם וממילא שאסור להכניס שם כהן קטן בידים דאפילו אי' דרבנן לא ספינן לי' בידים למ"ד מ"מ היינו דמדורת הגוים שגזרו על גדול וממילא אסור לספות בידים לקטן משא"כ טהרה בלועה לא שייך אלא גבי עובר במעי אמו מהיכי תיתי יגזרו עליו חכמים בתחלה:
אבל ק' מעיקרא ליתא דס"ס דרוקח הוא לאו דוקא וכוונתו סמוך מיעוט מפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים בני קיימא מיעוטא וכ"כ בכ"מ פ"ח מתרומה הלכה ד' בסוף דבריו ע"ש:
ועוד י"ל דבכ"מ שם כתב שמא תפיל אבל הרוקח דקדק וכתב שמא נפל הוא ור"ל בשלמא לענין אכילת תרומה ליכא אלא חששא שמא תפיל אבל אם תלד בן קיימא הו"ל זכיי' למפרע דכל שסופו להיות בן קיימא יש לו זכיי' להאי עובר כמבואר בב"ב בפ' מי שמת וכל זה לענין אכילת תרומה אך לענין איסור כניסה לאהל המת להזהיר הגדולים על הקטנים כל זמן שהוא עודנו נפל ר"ל שלא נגמר ממש אע"פי שסופו להיות בן קיימא כרוב ולדות מ"מ כיון שעתה נפל ואינו ראוי לצאת לאור העולם אינו מוזהר עליו משום טומאה והיינו דכתב הרוקח שמא נפל הוא והא דאמר בלשון ס' שמא נפל הוא היינו לכלול אפי' אשה שכלו חדשי' ומלאו ימי' ללדת להיות יושבת על המשבר מ"מ מספקינן שמא עודנו נפל ולא נגמר במלואו וטובו דומה למ"ש ביצה עם יציאתה נגמרה ונהי בולד משמע ספ"ק דעירוכין דנגמר בלא יציאה מ"מ שמא עם עקירתה נגמר וכ"ז שלא נעקר לא נגמר ועיין פ' בהמה המקשה גבי חדשים ואוירא וק"ל:
מה שנתעורר בלשון הראב"ד פ"ג מכלי' הלכה א' כבר כ' במרכבת המשנה שלא בדקדוק כתב הראב"ד מנורה ובס' יד דוד כ' שהוא ט"ס ולולי דבריהם הייתי אומר דס"ל להראב"ד כיון דלקושטא דמלתא גם שולחן הוא מתכת דהרי העץ בטל גבי ציפוי ורק מגזירת הכתוב נקרא עץ א"כ גם מנורה שכולה מתכת נמי נקראת עץ מהקישא דנוכח השולחן וק' הש"ס בין למנורה בין לשולחן ותי' ש"ס דבשולחן כתיב תמיד וממילא מתרצא נמי מנורה דכשל עוזר היינו השולחן ונפל עזור המנורה:
ומה שהק' מעלתו מפ' בני העיר האי בי כנישתא דיהודאי רומאה נראה דס"ל לראב"ד דלרבא משום אי' טלטול ס"ת מיחשב לי' עשוי' לנחת והם השיבו דלפעמים מטלטל כד מונח ס"ת עלי' לצורך מצוה כגון להני בני נשיאה דמטלטלים ס"ת לכבודם או לתעני' לרחובה של עיר ועיין תוס' ב"ב כ' ע"א ודי לחכם ומבין מדעתו כי לא יכולתי להאריך ולעיין כלל ואחתום בכל חותמי ברכות:
פ"ב מי"ט דפסח תקע"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפ"פ דמיין.