שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שמח
שלמא למר ולתורתו אשרי הורתו ויולדתו עוד ישגא אחריתו ה"ה הרב הגאון המופלא עושה פלא נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' סענדר מייזילש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק רעכניץ נ"י:
היום הגיעני נועם מכתבו ולאשר עוררני במה דמבעי' לי' במי שנושא אשה בתוך שלשים לאבלו על פי המבואר בש"ע י"ד סימן שצ"ב אי נוהג בו דין שלשים בתוך ימי המשתה או לא מי נימא דלא אתי עשה דרגל דיחיד דהיינו ימי המשתה דהוה רגל דיחיד לא דחי אבילות דקדמי' דדוקא יום טוב שהוא עשה דרבים דחי אבילות כמבואר כן להדי' בלשון הש"ס ר"פ אלו מגלחין או דלמא ע"כ לא הוצרכו לטעם זה אלא למדחי אבילות שבתוך שבעה שהוא ג"כ עשה לעשות מעשה אבילות כגון ישיבת קרקע וחליצת מנעל ועיטוף וכפיית המטה וכה"ג ומאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה משום כן הוצרכו לומר די"ט עשה דרבי' אבל אבילות דשלשים שאין בקום ועשה אלא לא תעשה דלא יספר ויכבס וכה"ג א"כ דלמא אתי עשה דיחיד דרגל דידי' ודחי ל"ת דאבילות אלו תוכן דברי מעלתו ועוד האריך במתק לשונו וצחותו ומתוך דבריו מבואר דהא מיהת פשיטא לי' דעשה דז' ימי אבל לא מדחי מקמי עשה דימי המשתה ולהיו לי בזה ערעורי דברים וחלוקי דינים אאריך קצת במקום שהי' אפשר לקצר:
הנה לכאורה מבואר להדיא בדעת הרי"ף והרי"ץ גיאות רפ"ק דכתובות שהבי' הרא"ש שם ממשמעות לשונם דמי שמת לו א' משאר קרוביו שמכניס המת לחדר ובועל בעילת מצוה תחלה ואח"כ קובר מתו ומקדי' ימי אבלו לימי משתה אף ע"ג שכבר חל עליו ימי משתה מ"מ אתי אבילות ודחי לי' כיון דליכא פסידא ונוהג אבילות תחלה והרא"ש נמי לא פליג אלא שאוסר לבעול כלל קודם קבורה דלמה לו לבזות המת הלא טוב לקבור תחלה ולבעול אחר עבור ימי האבל אבל בעיקר הדין לא פליג ש"מ דאבילות דוחה ימי משתה לכ"ע וראי' זו כבר הביאה בט"ז ר"סי שמ"ב:
ולפ"ז יש לתמו' על לשון הש"ך סי' שמ"ב סק"י שכתב וז"ל ודין חתן שארעו אבל ברגל איז' ימי המשתה עולים לו כתבתי לקמן סי' שצ"ט עכ"ל מ"ש ברגל ט"ס הוא לכאורה גם לקמן סי' שצ"ט לא נמצא כלום מזה מ"מ מבואר דפשיטא לי' להש"כ דאינו נוהג אבילות ז' בימי המשתה דאי ס"ד דנוהג אבילות אם כן פשיטא דעולה למנין ז' אע"כ לא נהוג וצ"ע שיהי' נגד כל הפוסקי' הנ"ל:
ואברא טעמא בעי דמ"ט פשיטא להרי"ף והרי"ץ גיאות והרא"ש ז"ל דאבילות דוחה לשמחת חתן דאקדמי' דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וצ"ל דס"ל דאתי יום ראשון דאבילות שהוא דאוריי' למר או קרוב לכעין דאורייתא למר ודחי לימי חתונתו שהם לגמרי דרבנן ומכיון שכבר איפסקו להו לימי משתה שלו ביום א' של אבילות שהוא חמור א"כ ממילא תו לא הדרה וחיילי ימי משתה עד עבור ימי אבלו שלא יהי' האבל מופסקים וסברא כעין זו ימצא בר"ן רפ"ק דכתובות ס"ג ע"א ואף ע"ג דכ' הרא"ש רפ"ק דכתובות לדעת בה"ג דיום ראשון של ימי המשתה נמי דאוריי' דכתי' יום חתונתו ויום שמחת לבו והדרה ק' לדוכתא מאי אולמי' דעשה ואחריתה כיום מר למדחי עשה דיום שמחת לבו אבל כד מעיינת שפיר דברי הרא"ש הנ"ל צע"ג דהוא חשב דקרא אחד יומא קאי יום חתונתו שהוא יום שמחת לבו וליתא כמבואר שלהי תענית יום חתונתו זה יום מ"ת ויום שמחת לבו זה יום חנוך ב"המק ואם כן הכי קאמר קרא בעטרה שעיטרה לו אמו בשני ימים הללו א' ביום חתונתו וא' ביום שמחת לבו וא"כ מוכח להיפך דיום חתונתו לאו שמחת לבו הוא מן התורה וצ"ע וי"ל לפמ"ש מהרש"א באגדה פ"ק דכתובו' אנוסח הברכה מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין שרצונו קידושין הי' להקב"ה בישראל בשעת מ"ת וחופה בחנוך המשכן אפריון עשה לו המלך שלמה ולדבריו צ"ל דהא דקרי ליום מ"ת יום חתונתו לאו היינו יום נישואיו דהא לא היו נישואי' עד חנוך המשכן אלא יום חתונתו רצונו יום אירוסיו ויום שמחת לבו יום החנוך שהוא יום נישואין וא"ש שהוא דאוריי' ומסתייעי' דלק"מ אבה"ג מהך מתני' דשלהי תענית מ"מ הרי"ף וסייעתו ס"ל כפשוטו ואין כאן שום יום משתה דאורייתא משא"כ יום ראשון דאבילות דלכל הפחות יש לו סמך מן התורה כמ"ש הרא"ש שם ג"כ ומשו"ה פשיטא לי' דמדחי הא מקמי הא:
ובזה י"ל דברי הש"ך הנ"ל ולומר דכל זה אי איכא יום ראשון דאבילות אז ממילא פקעו מיני' כנ"ל אמנם הש"כ מיירי בחתן שמת לו מת ברגל שבתוך ימי משתה כגון שנשא אשה ערב שבועות ומת לו מת וקברו בי"ט דיום ראשון אין כאן שהי' י"ט ולאחר י"ט הרי כבר קדמו ימי משתה שלו ולא אלימי שארי ימי אבילות למדחי ימי משתה שקדמו ומשו"ה מסופק הש"ך אי עולים עכ"פ או לא ובזה צדקו דברי הש"ך בלי שום הגה':
אבל מה אעשה שדברי הרמב"ם ז"ל עומדים לנגדי שכ"כ פי"א מהל' אבל הלכה ז' ז' ימי החתונו' ה"ה כרגל ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה אפי' אביו ואמו משלים ז' ימי השמחה ואח"כ נוהגים ימי אבילות ומונה השלשי' מאחר ימי השמחה והראב"ד שם השיג עליו וס"ל דימי המשתה עולים למנין שלשים כמו ימי הרגל והרמב"ם ס"ל כסברת רמב"ן שהביא הש"ך סי' שמ"ב ס"קי הנ"ל וכ"כ כ"מ שם מ"מ מדברי שניהם הרמב"ם והראב"ד נלמד דאפי' שארי ימי המשתה דוחי' אפי' ליום ראשון דימי אבל והי' נ"ל דהרמב"ם אזל לטעמי' שכ' פ"י מאשות הלכה י"ד דאין נושאים נשים על נשים דאין מערבין שמחה בשמחה דכתי' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא מהירושלמי הביאו תוס' פ"ק דמ"ק ח' ע"ב ועמ"ש לח"מ פ"ז מהל' י"ט הלכה ט"ו הרי דס"ל דכל השבעה ימים יש להם רמז מן התורה ולא עוד אלא שהם מקודם מ"ת וקיי"ל לא אתי עשה ודחי ל"ת אא"כ כתובה בצידה כמ"ש תוספות ר"ה י"ג ע"א בשם ירושלמי מכ"ש דלא ליתא עשה דאבל אפילו יום ראשון ולדחי עשה דז' ימי המשתה שכולם מרומזים בתורה וגם קודם מ"ת וא"ש וצ"ע מתו' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה חג וק"ל ויעויין בלשון רמב"ם רפ"א מהל' אבל:
והשתא עלינו לומר דגם הרי"ף לא פליג אלא דהרי"ף מיירי במי שמת לו מת קודם כניסה לחופה דנהי דלא חלו ימי אבל קודם קבורה מ"מ מיד שמת מוטל עליו לקוברו ולהמשיך עליו ימי אבל ואזיל איהו והמשיך עליו ימי רגל שלו קודם לקבורה אע"פי שברשות עביד מ"מ די לו בהיתר זה לישא ולבעול בעוד מתו מוטל עליו אבל אח"כ חוזר לדינו להקדים האבל לימי המשתה ואע"ג דברגל דאורייתא לא הוה אמרי' הכי רצוני מי שמת לו מת ערב הרגל ואפי' פשע ולא קברו עד הרגל מ"מ אי קוברו ברגל אח"כ לא אתי אבילות ודחי לרגל היינו משום דרגל דאוריי' הוא ועשה דרבים נמי איתא אבל ברגל דיחיד דרבנן לא אמרי' הכי משא"כ הרמב"ם מיירי במי שנשא אשה וימי שמחת רגל שלו קביעי וקיימו ואח"כ מת לו מת אזי לא אתי אבילות וחייל כלל ובזה נתיישבו ג"כ דברי הש"ך הנ"ל וסברא זו בעינה כ' ר' ירוחם הובא בנ"הכ ר"סי שמ"ב וכן משמעות לשון הש"ך סי' שפ"ג סק"ג במ"ש שלא הקילו לו כלום משמע דמדינא אית לן למימר הכי כיון שנשא קודם שמת לו מת וזה ברור לפענ"ד:
ונחזי מה דקמן למי שהתירו לו לישא בתוך שלשים לאבלו הנה פשוט דמותר לכבס וללבוש דלרוב הפוסקים אינו מן הדין לאסרו נהי דנהגינן להחמיר כריב"א כמבואר בטור וש"ע סימן שפ"ט ובש"ך שם סק"ב והכא אין להחמיר דנפק מיני' קולא בימי חתונתו ומכ"ש באיסור רחיצה דלכ"ע אינו אלא חומרא ומנהג בעלמא כי קא מבעי' לן בתספורת דס"ל לראב"ד שהוא דאוריי' כמ"ש הרא"ש בשמו ר"פ אלו מגלחין דפרע פרע מנזיר דאורייתא ונהי דמהר"מ מר"ב פליג וקיי"ל כוותי' מ"מ חמיר איסורי' טובא בהא יש לעיין ואכתי אי הוא אבילות דשאר כגון האיש על אשתו ובהיפוך יש להקל גם כן דלדעת הרמב"ם רפ"ב מהלכות אבל הוא רק מדבריהם גם כי דבריו צ"ע אין כאן מקומו מ"מ יש להקל הכא אבל באבילות דששה קרובים עכ"פ שהם דאורייתא לכ"ע צ"ע קצת:
ונ"ל פשוט דביום חתונתו ממש פשוט שמותר להסתפר וליטול צפרני' דמכיון שהתירו לו לישא אשה בימי אבלו אף ע"ג שגם בכלל ימי איבול הוא שלא ישא אשה אפילו בלא סעודה דנישואי' גופי' שמחה הוא ועיין מג"א סי' תקנ"א סק"ט ואפ"ה התירו וכיון שכבר ניתן ימי אבל לדחות הרי הוא נדחה גם לעשות שמחה ומשתה ולהסתפר אע"ג שזה אין שייך לפ"ו וכה"ג מ"מ כיון שכבר ניתן לדחות בדבר א' דחי' לי בשאר מילי כדי לעשות המצוה כתיקונה וכה"ג אמרי' במנחו' ספ"ר ישמעאל דמשו"ה הקטירו איברים ופדרי' דשבת בשבת ולא המתינו להם עד מוצאי שבת משום שכבר ניתן שבת לדחות בשחיטת התמיד תו לא אכפת לן וה"נ דכוותי' והיינו ביום הנישואים ממש שניתן לדחות בנישואי' וה"ה נמי בשארי מילי בשגם שעיקר שמחה בההוא יומא כמבואר בלשון הש"ס מ"ק ט' ע"א ועוד שהוא יותר מן התורה מקרא דיום חתונתו ויום שמחת לבו אבל בשארי יומא מבעי' לן ואע"ג דהש"ך סי' שמ"ב סקי"א מתיר בתספורת משום דמלך ביופיו תחזינה עיניך היינו התם דחל ימי משתה תחלה אבל הכא דימי אבל תחלה אלא שהתירו לו לישא אכתי מבעי' לן:
ונראה אי לא גלח ביום הנישואי' לא יגלח נמי בשאר ימים דהא בלא"ה בש"ס מ"ק דף י"ט ע"ב פליגי בהא ת"ק ואבא שאול באם לא גלח ערב הרגל לא יגלח אחר הרגל ואבא שאול מתיר ואמרי' שם כ' ע"א כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירי' הלכה כרבים חוץ מאבל דהלכה כדברי המקיל באבל ע"ש וא"כ ה"נ מעיקר הדין הלכה כת"ק אלא שהלכה כדברי המקיל באבל והיינו מה שנוגע באבילות מצד עצמו ומכ"ש מטעם רגל דאוריי' אבל הכא דבעי' למדחי' מקמי רגל דרבנן א"כ י"ל הלכה כמקיל בז' ימי משתה דרבנן והתספורת קרוב לדאורייתא הוא ובשגם הת"ק מחמיר שהוא רבים ובלאה"נ הרי הב"ח אוסר תספורת בז' ימי משתה אלא שהש"ך חולק עליו בסי' שמ"ב סק"יא הנ"ל וא"כ הכא איכא למיחש לדברי הב"ח ואסור בודאי:
ואי גלח עצמו ביום ראשון לכאורה הי' נראה דאסור לחזור ולגלח בתוך ימי המשתה מטעם שכ' מג"א סי' תקנ"א סקי"ד דאפי' לכבוד שבת אסור לספר מפני שבלא"ה אין אנו נוהגין לספר בכל שבוע ומכ"ש הכא שכבר ספר עצמו ביום חתונתו ועדיין לא עברו עליו ז' ימים ומ"מ נ"ל דאם מצטער או מנוול בזה אין להחמיר דבלאה"נ נ"ל עיקר דהמג"א וכל הפוסקים לא מיירי רק מתספורת הראש אבל מתספורת הזקן הנהוג עכשיו ומצער הרבה ומנוול אותן מאוד מזה לא דברו ולא עלה על לבם ועוד נ"ל דחז"ל הקילו באלו וכיוצא באלו משום ששניהם מצטערים דפשיטא שגם היא מצטערת אם החתן מראה אבילות ולא מתחזי ביפיו והיא איננה אבילה ואין אנו רשאי' לצערה בימי שמחתה וכן בהיפוך וכדמות דאי' מש"ס דמ"ק י"א ע"ב גבי מר ברי' דר"א ברי' דרבא דפסיק לגמלי' ואיקפד רב אשי דנהי דלפסידא דידי לא חייש לפסידא דאחריני לא חייש וה"נ כן ואמנם אי שניהם אבילי' אפשר דה"נ דאסור:
העולה ממ"ש (א') מי שהי' טבחו טבוח ומת לו מת להרי"ף אפי' בכל המתים מכניס לחופה ואחר כך קובר אלא שנוהג ימי אבל קודם לימי משתה מיהו אנן קיי"ל כהרא"ש בזה קובר תחלה ונוהג אבל ואח"כ נושא מיד בתוך שלשים כרמב"ן דלא כהרא"ש דס"ל להמתין עד לאחר שלשי' ואפי' באביו של חתן ואמה של כלה נמי נהיגי עלמא הכי האידנא מטעם שכ' בנ"הכ במסקנתו ר"סי שמ"ב ע"ש:
(ב) ביום חתונתו מותר בכל מילי אפילו בתספורת ומכ"ש ברחיצה וגיהוץ ואפי' שניהם הוא והיא בתוך שלשי' לאבלם הכל שרי:
(ג) ואי גלח באותו היום אזי יש להתיר לו גם בשארי הימים שבתוך ימי המשתה לגלח אם אין שניהם אבלים אבל אי גם היא אבלה אזי לא הותרו אלא בכיבוס ורחיצה ולא בתספורת:
(ד) אבל לא גלח ביום ראשון אסור לו לגלח גם בשארי ימים אפי' היא אינה אבילה:
(ה) נראה דעכ"פ אין הנישואי' מבטלי' ממנו גזירת שלשים אלא אחר ימי הנישואים חוזר להשלים ימי אבלו הנשארי' וימי הנישואי' עולי' ולא דמי לקובר מתו קודם רגל שהרגל מבטלו לגמרי דהתם אמרו הטעם באגדה שהרגל מבטל מהנשמה דין שמים ואינה חוזרת לדין אחר הרגל וזה שייך ברגל דרבים אבל הכא בי"ט שלו אין הדין מתבטל מהנשמה ונהי שמצות שמחה דוחה לאיבול מ"מ כשעברו ימי שמחה חוזר להשלים. הנלע"ד כתבתי:
מ"ד יום ה' כסליו תקס"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.