שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שמו
שלום ושמחת י"ט וכ"ט לי"נ מו"ח הגאון מופת הדור קדוש ישראל נזר תפארתינו נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מהו' עקיבא איגר ני' אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א וכאל"ש וכ"ט:
יקרת קדושתו הגיעני ובקראי בו ב' קושיות בהלכות שמחות נרתעתי לאחורי כי גברא קפדנא אנא ואמרתי העבר חרפתי אשר יגורתי כי משפטיך טובים ואמנם שגגה יצאה מלפני השליט הגדול קדוש מו"ח הגאון ני' ונעשיתי אבל אם קודר שחותי ובאה אלי שמועה מאמי הצדקת זצ"ל תנצב"ה הכ"מ ובהתגולל בעפר קרני שבוע העבר עיינתי בדברי קדשו ותמול קמתי נתעוררתי היום להשיב ולצרף אליו כל מה שעיינתי בימים האלו ומו"ח הגאון דלא קפיד ולא קפדי' בהדי' יעבור עיונו עליו בשובע שמחות או יניח הדברים עד ט"ב שחל להיות בשבת הבע"ל ואם אולי בין כך יהפוך לששון ולשמחה א"כ גם יבולע המות לנצח ופשיטא דליכא תו קפידא:
(א) בש"ע י"ד ס"סי שפ"א בוגרת כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסור' ברחיצת חמין כל גופה עכ"ל והוקשה למו"ח הגנ"י מאי כל גופה דנקט הא אפי' להושיט אצבעה במים אסור כמבואר בתענית י"ג ע"ב:
באמת דברים אלו מועתקים מלשון הטור שם וכן העתיק הלבוש וקו' זו צע"ג באמת ותו קשיא לי מאי אריא חמין אפילו צונן נמי אסורה כל גופה אף על גב דללישנא בתרא דמס' תענית שם יש משמעות דכל גופה בצונן מותר מ"מ היינו בהס"ד דלא נחית לחלק בין פניו ידיו ורגליו לכל גופה אבל להמסקנא דמסיק לחלק בין פניו ידיו ורגליו לכל גופה פשיטא דלא הותרה בוגרת אלא פני' ידי' ורגלי' בצונן ולא כל גופה וכן בדין כיון דמשום דלא תתגנה הוא ולהא סגי בפני' ידי' ורגלי' אבל לא כל גופה וכמ"ש רמב"ן בתה"א דמייתי ליה ב"י ס"סי זה דמשו"ה אסורה בחמין כיון דאפשר לה בצונן ואם כן ממילא דלא הותר צונן כל גופה כיון דסגי לה בפניה ידיה ורגליה ותו קשיא לי מאי אפי' דקאמר בנערה אסורה אפי' בכיחול והיינו לא מבעי' רחיצה אלא אפי' כיחול הא בנערה דלא הותרה בצונן אין בין רחיצה לכיחול ולפירכוס ולא כלום ע"כ נלע"ד דא"א בלי הגהה וט"ס הוא וכך צריך להיות בוגרת וכו' אבל אסורה ברחיצת חמין וכל גופה בצונן וא"ש הכל גם לשון אפי' א"ש לא מבעיא פני' ידיה ורגליה בחמין אסורה כיון דאפשר בפניה ידיה ורגלי' בצונן אלא אפי' כיחול ופירכוס נמי אסורה:
(ב) בש"ע י"ד סי' שצ"ט סעי' ט' וי' הוקשה למו"ח הגנ"י הא ר"ה ויו"הכ נחשבים כל א' לז' ימי' בפ"ע כמבואר להדי' בש"ס פ' ואלו מגלחין כ"ד ע"ב ונ"מ לענין שבוע ג' דיושב במקומו כמבואר בש"ע סי' שצ"ג סעי' ב' אלו דברי קדשו סברא זו היה סברת רבינו שמשון דמייתי רא"ש שם סי' ע"ה והביאו ב"י בא"ח סי' תקמ"ח ואמנם שיטת הש"ע היא שיטת הרמב"ם דר"ה לא מיחשב י"ד יום והשיג עליו הראב"ד פ' י' מאבל הלכה ג' ומ"מ דברי הש"ע תמוהים דיש בזה ג' שיטות הרמב"ם מחמיר בתרתי דר"ה לא מיחשב כי"ד יום וגם י"הכ שלאחריו אינו מבטל גזרת שלשים ושיטת הרמב"ן להקל בשניהם והראב"ד כמכריע דר"ה עולה לי"ד אך י"הכ אינו מבטל שלשים דתרי הפסקות בהדדי לא אמרינן ואם כן המחבר בש"ע הוא הכרעה רביעית דמחמיר בחשבון ר"ה לי"ד יום כרמב"ם נגד הראב"ד ורמב"ן ומקיל בהפסקות ויו"כ שלשים נגד רמב"ם וראב"ד וצ"ע:
הוהנלע"ד דהלא ראיות הרמב"ם נכונה מדהקפיד רבינא ואמר אנא הלכה כר"ג קאמינא ש"מ דלא בעי למימר בהאי לישנא ר"ה י"ד משום דר"ה לא נחשב כי"ד אלא מ"מ כ' הרמב"ן דאינו מחוור משום די"ל ע"פ מה שכ' הראב"ד מדחשיב י"ד יום ש"מ י"הכ אינו מפסיק גזרת שלשים ודחה רמב"ן דנקיט י"ד איידי דעצרת ע"ש ברא"ש ואם כן י"ל הא דאדברי' ר"פ זה היה בב"המד במקום שנאמרה הלכה דעצרת י"ד ואיידי דהכא אמר נמי בר"ה האי לישנא אך כששאלו לרבינא אמר מר ר"ה י"ד היה משמע מדמיחשב יומא ש"מ אין י"הכ מפסיק דהרי שאלו לו על ר"ה בפ"ע בלא עצרת ע"כ הקפיד רבינא ודקדק הלכה כר"ג קאמינא ולעולם ר"ה וי"הכ המה לכל מילי כמועדים דהוקשו זה לזה זה נ"ל בכוונת רמב"ן אמנם כן היינו רמב"ן לטעמיה דלא ידע לדחוי' הך ראיה דראב"ד אלא למימר דנקיט י"ד גבי ר"ה איידי דעצרת ואך גם זה דוחק אלא נראה דברי ר"ש דמייתי הרא"ש דנקט י"ד דנ"מ להיות יושב במקומו אחר ר"ה מיד ואם כן שפיר ק' על רבינא מ"ט הקפיד אנא הלכה כר"ג קאמינא ולא הניח המימרא כמות שהיא ר"ה מיחשב י"ד ואפ"ה לא נטעה לחדש די"הכ אינו מבטל שלשים די"ל נפקא למיתב בדוכתי' בתר ר"ה אלא ע"כ אין הכי נמי כרמב"ם דר"ה לא מיחשב י"ד וכפסק ש"ע די"הכ מבטל שלשים ור"ה לא מיחשב שבוע שניה כן נ"ל מיהו נ"ל דגם מרמב"ן לא נעלמה סברת ר"ש אלא דס"ל דלא ה"ל למתלי ביומי אלא בשבועי ולמימרא דר"ה מיחשב שבוע שני' ובפרט להטור ר"סי שצ"ג דמקצת שבוע בתחלתו עולה לו אם כן לא ה"ל למימר י"ד ומשו"ה תי' רמב"ן דנקיט כן משום איידי דעצרת ולעולם כרבינו שמשון וק"ל:
(ג) דברי לח"מ בפ"ב מאבל הלכה ד' תמוהים דנעלמה ממנו כוונ' הראב"ד דקאי אמ"ש הרמב"ם או אחי בנו ולא משכח' אחי בנו אלא אחיו מאמו מאיש אחר וא"כ בנו גופו מתאבל עליו מדרבנן כמ"ש רמב"ם שם ר"פ ב' וא"כ ה"ל האב טפלה לטפלה וס' זו איתא בירושלמי פ' אלו מגלחים הלכה ה' ודברי לח"מ צ"ע:
(ד) בפ"ג הלכה ה' דברי לח"מ שם צ"ע אי ס"ד דבטמא כהן איכא מילתא יתירתא מקרא דמחייב המטמא אותה אם כן ביבמות פ' חרש ה"ל למיעבד הך צריכותא אי אשמועי' אמור אל הכהנים להזהיר גדולים על הקטנים ה"א התם משום דגם הגדולים מוזהרים על הגדולים מה שאין כן דם ושרצים יע"ש:
(ה) בכ"מ פ"ה ה"ח אמת כן הוא בירושלמי ורמב"ן וטור אבל לפי זה בשמע שמוע' קרובה נהי דיום שמועה הוא יום מר כבפניו ומושך ז' ימים אחריו מ"מ לענין חומר ג' ימים היה לן להקל דכבר תו נפשא לא טייסא אגופא ולא מצינו מי שמחלק בזה:
(ו) פ"ט הלכה ו' דבריו מאוד תמוהי' בשלמא אביו ואמו בטלה ממנו מ"ע של כיבוד שאין לה תמורה משא"כ נשיא שמת אם יתמנה נשיא אחר יחזור למ"ע שלו ואפי' רבו מובהק אפשר דיזדמן לו עוד אחר אפי' בסוף ימיו ומכ"ש אי סגי בדאסברי' זוהמא ליסטריא מה שאין כן אביו ואמו:
(ז) ספי"ד ומושיבים ישיבה על קברו כל ז' יעיין כ"מ ולח"מ עוד יש לעיין מאי טעמא פסק כמאן דאמר כל ז' ולא להקל באבל דסגי בג' ימים או להחמיר בכבוד המלך להצריך שלשים וע"כ נ"ל דס"ל לרמב"ם התם בש"ס מה ראו תנאי דפליגי במספר הימים ועיין בנימוקי יוסף סברת פלוגתתם ומנא לן דלמא רק יומא קמא דהוא קרוב לדאוריי' והוא כיום מר אע"כ פשיטא להו דלכל מלך מושיבים ישיבה על קברו על שעכ"פ תומך את מחזיקי הדת ואך חזקי' עשו לו כבוד יתר ע"כ ס"ל לחד מ"ד לכל מלך מושיבים ישיבה יומא קמא ולחזקיה ג"י ואידך סבירא לי' לכל מלך ג' ולחזקי' ז' ואמרי לה לכל מלך ז' ולחזקיה שלשים ופסק הרמב"ם כאמרי לה להחמיר:
(ח) מריש לא הוה קא קשיא לי תוס' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה חגים עם מ"ש שם ט' ע"ב ד"ה לפי שאין כו' יע"ש דה"א ה"פ דהתוס' דף כ' דליכא למילף מקודם מ"ת להקל דסגי בשבעה ולא ליבעי שמיני כחג הסוכות דאין למדין מקודם מ"ת להקל ודלמא עתה בעי ח' ומש"ה הוצרך לומר ח' רגל בפ"ע הוא אבל בדף ט' בעי למילף חומרא שאין מערבין שמחה בשמחה שפיר ילפינן מקודם מ"ת אך השתא חזינא בירושלמי הלכה ה' בתר דמייתי מויעש לאבל פריך וכי למדין מהקודם מ"ת ומייתי רבי יעקב בר אחי מפתח אהל תשבו כו' ושוב מייתי מהפכתי חגיכם אם כן ליתא להנ"ל וצ"ע ועוד דבפ"ק ר' יעקב בר אחא גופא הוא מייתי הך דמלא שבוע זאת:
(ט) ברי"ף ריש הלכות קטנות בגליון אות ג' יע"ש י"ל נ"מ לה יטמא דבספק אסור לטמאות בוודאי ולא מספיקא אלא בודאי דינו כאינו קרוב ונ"מ אי הכהן גופיה ספק ונותנים עליו חומרי כהונה וגירש אשתו בספק וכדומה ומתה דהשתא ה"ל ס"ס ומיטמא לה אך עכשיו גלי קרא לודאי יטמא ולא לספק ה"ל רק ספיקא דידיה אי הוא כהן חד ספיקא ולחומרא:
(י) מס' שמחות פ"ד הלכה ה' אלמנה לכה"ג וכו' לא אונן ולא מטמא צ"ע הא כה"ג אינו מטמא לקרובים בלא"ה:
(יא) פ"ג סוף הלכה ט' במס' שמחות ויתר מכאן חיים של צער הסברתי דהיינו טעמא דרוב בני אדם אינם מפליגים יתר מגבורות ונמצא לא נשאר לו לזה שום צוות וחברותה בעולם דרוב אנשים כגילו כבר מתו ומעשה בני הנעורים לא יוכשרו בעיניו וממילא חייו הם חיי צער ע"ד או חברותא או מיתותא:
(יב) בפתיחתא למס' שמחות וה' הכה כל בכור יע"ש לפ"ז א"ש קרא ולא יתן המשחית כו' וכן ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר ולכאורה צ"ע הא אני ולא השליח ולא מלאך המשחית אך חלילה לייחס מיתת הפגרי' האלו להי"ת אך בחצות הכה הי"ת בעצמו והתיש כח מזל טלה בכור המזלות והותשו כל הבכורות ונחלשו ועל ידי זה היה כח למשחית להמיתם במגפה בשחרית ולעולם על ידי משחית ואלולי התיש הקב"ה כח שלמעלה לא הי' כח למשחית נגד שר ר ה ב של מצרים ואמנם כיון שניתן רשות למשחית הוצרכו ישראל להסתתר והקב"ה הוצרך לשומרם לבלתי תת המשחית והא"ש דתלה קדושות בכורי ישראל ביום הכותי ולא בלילה משום דמה שניצולו ישראל בחצי הלילה בהתשת כח שלמעלה אין כאן חדוש ושום פדות וכי מה להם לישראל בשר ומזל של מצרים ומעולם בטובתו לא טוב להם וברעתו לא רע להם אך ביום הכותי על ידי משחית ולא נתן המשחית לבוא אל בתי ישראל וניצולו אז נקנו לו יתב' בכורי ישראל ונקוה כימי צאתינו ממצרים יראנו נפלאות ישמח מרח הגנ"י בחג המצות בדיצות כנפשו הקדושה והטהורה ונפש א"נ חתנו כבנו דש"ת:
פ"ב יום א' ב' ניסן תקפב"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ.