שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שמה
שלום וכ"ט לי"נ הרב המא"הג המופלג חו"ש בעל פיפיות עומד לתל תלפיות כש"ת מהו' בער ני' אבדק"ק אייבשיץ יע"א:
יקרתו הגיעני ולא הייתי במזג השוה בעו"ה ואחר עד עתה והנני משיב עודני ברפיון ידים ה' יחזקני ויאמצני. ע"ד אשה גדולה במעשים שהניחה חיים לכל חי בלי ז"ק בן זכר שיכול לומר קדיש עבורה ובעלה מנגידי ואציליה שכר מלמד א' שיאמר קדיש עבור תקון נשמתה כל יב"ח ורוצה שיחלקו האבלים עם השכיר הנ"ל בקדישים ותפלות ואם ימאנו להתפשר עמו ישתדל אצל אקר"וט שלא יתנו רשות להאבלים להתפלל כלל כי התפלות תלוי' ברצון הקהל הממונים ולא יתרצו שיתפלל כ"א שכיר שלו ופר"מ כבודו העמיק עיונו כדרכו בקודש ושפיר חזי כל האמור בענין זה:
ולברר הדברים בעז"הי נאריך קצת הנה הרב"י סוף טי"ד מייתי מ"כ והוא תשו' מהרי"ו בשם ר' יוחנן מטריוש שהנהיג בעירו מי שמת בעיר וגם בניו מדיורי העיר יש לו ב' חלקים נגד מי שמת במקום אחר ובנו דר בעי' וה"ה מי שמת בעיר והשכיר לו א' שיאמר קדיש בעבורו כי המת יש לו זכות בהקדישים מצד עצמו וגם הבן יש לו זכיה מצד עצמו נמצא מי שמת בעיר וגם בנו בעיר יש לו ב' זכיות ואם בנו דר בעיר והוא לא מת בעיר אין להבן אלא זכיה א' ע"כ אינהו יאמרו ב' קדשים והנך רק קדיש א' אלו דבריו ומבואר מזה שעכ"פ השכיר יש לו קדיש א' דהיינו אחר שכל א' מהאבלים יאמרו ב' קדישים יאמר השכיר קדיש ועוד מבואר דמי שמת בעיר אחרת אין להבן אלא קדיש א' וכבר העיד בנ"בי בתרא חלק א"ח שאין נוהגין כן בכל תפוצתינו ואמנם טעמא בעי דהרי סברת מהו' יוחנן נכונה לכאורה:
והנלע"ד בזה כי הנה כל דינים אלו מיוסדים על דיני שותפות שיש להם חנות בשותפות וכל הריווח לאמצעי וז"ל מהרי"ל בתשו' סי' ל"ה וכן נוהגים בעיר הזאת שבן עיר דוחה את האורח כו' הואיל וכל צרכי ב"הכנ מוטלים על הצבור כמו להשכיר חזן וכו' וכופין בני עיר זא"ז לבנות ב"הכנ וכו' ואין יכולים לכוף האורח וכו' מסתברא דכל הנאת ב"הכנ שלהם דהא קמן שיכולים למכרו אפי' דכרכים כדפסק ראבי' פ"ב דמגלה ולהכי מנהג כל הקהלות שבן עיר דוחה להאורח ממקומו כו' עכ"ל לעניננו ומאז כתבתי על גליון מג"א שלי דלפי מאי דקיי"ל דלא כראבי' דב"הכנ של כרכים אינו נמכר כמ"ש בש"ע א"ח סי' קנ"ג ומג"א שם סקי"ז אם כן צ"ע אמאי בן עיר דוחה להאורח והדרנא בי דלק"מ דלרוחא דמלתא אמר מהרי"ל דלראבי' נמכר אבל באמת אפי' אינו נמכר מ"מ המלאי שבתוך החנות היינו הסחורה שהוא הש"ץ והתפלות וקבוץ מנין הכל מבני העיר והאורחים המה אקראי בעלמא ואם כן כל הריוח שעולה על הסחורה שייך לבעלי הסחורה לא לבעלי החנות וע"כ בן עיר דוחה להאורח כי הקדישים ותפלות והחיובים לעליות ס"ת שייך לבעלי סחורה הם התושבים ולא להאורחים והדברים ברורים בעז"ה:
היות כן כי מדיני שותפים שהרויחו אתאינן עלה וקיי"ל שותף שמת מה שהרויחו שותפים בסחורה אחר מיתתו אין ליורשים חלק בו כיון שמת בטל שותפות ממילא והאמת פליגי בזה ראשונים אך הרמ"א הכריע בח"מ סי' קע"ו סי"ט דלא כהמרדכי דפליג ואם כן י"ל דהר"ר יוחנן ס"ל כהמרדכי דאחד מהשותפים שמת מ"מ הריוח שעולה על סחורתו אחר מותו יש לו חלקו בריוח א"כ גם אחר מיתתו יש לו חלק בהקדישים ותפלות מלבד חלקו של בנו החי ונוטל בנו ב' חלקים א' מצד אבותיו לתקון נשמתם וא' מצד עצמו לקיים כא"וא כמ"ש מהרי"ק שרש למ"ד אבל למאי דקיי"ל כיון שמת בטל השותפות ממילא כל הריוח להחיים הדרים שם וכל הבנים שוים וצדקו דברי נ"בי הנ"ל שלא נשמע מנהג זה לעולם לחלק בין בן לבן:
אלא לפ"ז ממילא בטל מנהג השני שהנהיג מ' יוחנן ליתן קדיש להשכיר כיון שאין זכיה להמת כמובן ומשו"ה לא נמצא מנהג זה כתוב ברמ"א סי' שע"ו ולא במג"א סי' קל"ב אלא בקרובים האומרים קדיש בשביל קרוביהם דס"ל דיש להם זכיה מצד עצמם לגאול קרוביהם בחייה' גם כי אחר מותם מצינו יבום נוהג בקרובים כמ"ש רמב"ן פרשת וישב וגאולת הדם נוהג בקרובים אבל שכיר הבא בשביל מת אין לו שום זכיי' האמנם דברי רמ"א לקוחים ממהרי"ק שרש למ"ד שכ' פשרה זו בבן בנו ומדמה שם למנהג שנהגו בגליל שלו להשכיר א' ולומר קדיש ומשמע דין א' לשניהם והשתא כיון שהרמ"א פסק כן בקרוביהם ה"ה בשכיר ולע"ד המהרי"ק לטעמי' אזיל דס"ל אין בן הבן חייב בכבוד זקנו וכאחר יחשב ומשו"ה אי לאו דבגלילות נהגו להתפשר אפי' עם שכיר מכ"ש עם בן בנו אבל הרמ"א הא פ' בי"ד סי' ר"מ סכ"ד דחייב בכבודו וכן משמע מלשון רש"י סוטה ל"ט ע"א רבי רבי בר בריך אנא ואין עלי לכבדך כבן עכ"ל נ"ל דעל ידי מילוי מים היה מתבטל מת"ת ואלו גבי אביו חייב להתבטל קצת כדאי' בש"ע י"ד ר"סי רנ"ג ע"ש ובן בנו אינו מחויב לכבדו כאב וכן מבואר דהרי הבן אינו נעשה שליח ב"ד להכות אביו כמבואר בש"ע סעי' ה' ואלו לזקנו נעשה גואל הדם להרגו כמבואר במכות י"ב ועכ"פ מחויב להצילו מדינו של גיהנם ומצאנו בילקוט ישעיה ר"ט בפסוק יעקב אשר פדה את אברהם שפדאו מכבשן האש ועיין ש"ס סנהדרין י"ט ע"ב וס"ל לרמ"א ה"ה לכל קרובים יש שייכות וקצת חיוב להציל נפש קרוביהם מני שחת אבל אחר שאינו קרוב ולא אתי אלא מחמת המת עצמו ומת עצמו כבר בטל שותפתו ואינו נוטל בריוח אין לו שום זכיה:
ולא שייך כאן לומר לא ראינו אין ראיה חדא הא כבר העיד נ"בי הנ"ל על מנהג הבנים שאבותיהם מתו במקום אחר שמעשי' בכל יום דלא קיי"ל כר' יוחנן הנ"ל וה"ה למנהג שכיר דהכל חד כנ"ל ועוד הרי ראיה וראיה יש מדלא מייתי לי' רמ"א ונקיט קרובים ושביק שכיר ש"מ לא קיי"ל כהא ועוד נ"ל לא שייך לומר במנהג לא ראינו אין ראיה במה שהוא נגד עיקר הדין ולזה צדקו דברי הש"ך י"ד סי' א' כיון שמעיקר הדין נשים שוחטות צריך שנוהגים שלא ישחטו ולא ראינו אין ראיה משא"כ הקדישים הדין הפשוט הנובע מהמדרשים אינו אלא בבנו וכל שרוצים להנהיג גם במי שאינו בנו צריך ראיה וכל שלא ראינו כך הוה ראיה גמורה דמוקמי' על עיקר האמור במדרשים בבנו:
ובענין התפלה שכ' מהרי"ק דתליא בצבור נ"ל היינו בזמניהם שהיה ש"צ מוציא רבים ואין אדם נעשה שלוחו בע"כ אך בז"הז כבר כ' מג"א סי' נ"ג ססק"כ דהכל תלוי בממונים והיינו לקבל ש"ץ קבוע אבל האבלים כיון דבז"הז אין כאן דין שליחות והוה ריוח שבשותפות לאו כל כמינייהו דקהל להפקיע כח מי שאין בו פסול או גמגום לשון והוא ראוי להתפלל לומר שלא יתפלל ואם מצד אלמות וחזקה יעמדו נגד האבלים עד שיצטרכו להתפשר לא הועיל כלום כי שמעתי כד הוינא טליא בפפ"ד בשם הגאון שב יעקב בהיותו שם אמר להאבלים שכל מי שאומר קדיש שמגיע לחברו לא הועיל לעצמו ולא הפסיד לחברו דמ"מ עולה לנשמת מי ששייך לו ולפע"ד הוא מש"ס בב"ק הגונב עולתו של חברו והקריבה פטור שהרי חזרה קרן לבעלים פי' קמי שמי' גלי' למי העולה וה"נ דכוותיה:
ולפ"ז לא ראיתי שום זכיה להשכיר לומר בשביל האשה ז"ל אך נ"ל דהנה מנהג הספרדים כל הקדישים אומרים כל האבלים בפ"א ועל כולם עונים הקהל יש"ר והגאון מהו' יעב"ץ בסידור שלו כ' אינני מטפל בדיני קדיש כי נכון מנהג הספרדים שיאמרו כולם בפ"א וכן אנו נוהגים פה בבית מדרשינו בקדיש דרבנן שאומרים כל הבחורים האבלים בפ"א ולפעמים גם בב"הכנ כשיש שום פלפול בין האבלים אומרים שניהם ומה בכך ע"כ נלענ"ד יתפשרו אחר שאמרו האבלים כל א' וא' ב' קדשים אז הקדיש השלישי יאמר השכיר עם עוד אבל א' עמו ואז אם לא יצייתו האבלים ולא ישמעו לזה אזי כופין על מדת סדום ולענין התפלה איני יודע למצוא פשר דבר אלא אם ירצה הרב מהו' דוד ני' לקבץ לו מנין במנחה וערבית ביני עמודי דגרסי דעדיף מב"הכנ ועיין סי' נ' סעי' י"ח אבל השכיר אין תפלתו נשמעת אלא בב"הכנ משא"כ הרב מהו' דוד דביני עמודי דגרסי עדיפא מב"הכנ והנגיד בעל האשה הרוצה בזכותה יהנה מנכסיו להרב מהו' דוד ני' עבור טרחתו קבוץ מנין וזה וזה עלתה בידו ואז על מקומם יבואו בשלום והעושה שלום במרומיו ישפות לנו שלום וכ"ט כנפשו הטהורה ויקרה ונפש א"נ דש"ת:
פ"ב נגהי ליום ד' כ"ד אדר תקצא"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ: