שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שכד
שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלג המפורסם ערוגת הבשם כש"ת כמו"ה אברהם נ"י אבד"קק האליטש:
נעימות ימין צדקו הגיעני אודות שנהגו בעירו ע"פ הוראות איזה מאן דהו דאונן מוכר חנותו בסחורתו לאחד מיודעיו והוא נושא ונותן לו כל ימי האבל ואח"כ חוזר ומוכרו לבעלים הראשונים היתכן לעשות כן:
שמעתי מגאונים ורבנים קשישאי שאם היו שותפים וא' מקרוביהם גוסס ציוו לשלוח ע"י נאמני הקהלה שמבטל השותפות ואינו רוצה להיות עוד שותף עמו ועי"ז התירו לזה השותף לעסוק במ"ומ כל ימי האבל והזהירו שלא יגיע לזה האבל שום ריוח מהמ"ומ של ימי האבל ואם אח"כ נהגו בו טובת עין ומבליעו בחשבון אין בכך כלום והוראה זו נכונה אין בה לא משום איסור פרקמטי' ומלאכה שהרי מוכר שלו בשעה שעדיין הקרוב חי וגם אין בו חילול אבילות בפרהסי' כ"כ במה שזה השותף עומד בחנותו בימי אבלו של זה כי כ"ע יודעי' שבחלקו הוא עוסק ואדעתי' דנפשי' עביד משא"כ בנדון שלפנינו איכא תרתי לריעותא חדא כשזה עומד בחנותו של זה כל ימי האבל יאמרו שכירו הוא ובשליחתו עביד והריוח של בעל החנות האבל הוא אפילו ידעו שמכר לו ע"י נאמני הקהלה הוא בעיניהם כשחוק וחוכא וטלולא והערמה בעלמא ולענות אמן על ברכה אינו יכול ולמכור סחורתו מי יתיר:
והנה בטי"ד סי' שמ"א מייתי דעת הרמב"ם ורי"ץ גיאות ובעלי תוס' להתיר לאונן בכל מילי דהאבל אסור בהם ושהרמב"ן ורבינו פרץ חולקים ואוסרים ולכאורה המקילין רובא נינהו ובשגם שהתוס' מקילין והלכה כתוס' אפי' במקום שהרי"ף חולק כמ"ש סמ"ע סי' כ"ה ומייתי לי' מג"א סי' תמ"ז סק"ד אמנם הכרעת הרב"י בש"ע סי' שמ"א להחמיר דהרי כ' סעיף ה' כל זמן שלא יקבור המת אין חולץ ומדפרט הני ש"מ אינך אסורי' והוא ממש לשון רבינו פרץ שבטור שאסרו בשארי דברים אלא שהרמ"א כ' ע"ז וי"א שאסור ברחיצה וכו' משמע דדיעה הראשונה התיר באלו וליתא אלא כך דרכו של רמ"א במקום שאינו מפורש בב"י מייתי בלשון י"א וזה ידוע כמה פעמים וא"כ אין א' שמפורש להקל ומהתימא שהנרשם בש"ע טור בשם רמב"ן והתוס' והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח למערב והואיל ואין ב"המד בלא חידוש אימא בי' מילתא דרמב"ם פ"א מאבל הלכה ב' מייתי ראי' דאונן מותר בכולם מדהע"ה דכתיב ויקם וירחץ ולכאורה ראי' גדולה היא ורמב"ן בתורת האדם כ"ד ע"א לא מייתי אלא הרי"ץ גיאות חולק עליו ולא מייתי דברי רמב"ם ולא שת לבו להשיב על ראיתו מקרא והרי כ' רמב"ם בהלכה א' מרע"ה תיקן ז' ימי אבילות א"כ בימי דהע"ה כבר נהגה ואיך רחץ וסך באנינות אע"כ דמותר בכל דבר והנה בהגהת דרישה כ' דאין ראי' משום שהתינוק מת בתוך שלשים ללידתו והו"ל ספק נפל ואין מתאבלין עליו ובאמת שכ"כ רד"ק ממשמעות הקרא אלא שבהגה' דרישה דחה זה דהרי בש"ס פ' אלו מגלחין ילפי' איסור תשמיש המטה מוינחם דוד וכו' ש"מ שמתאבל עליו דקים לי' שכלו לו חדשיו עוד תירץ בדרישה מלך שאני ביפיו תחזינה עיניך וברד"ק כתב עוד משום שנכנס להשתחוות ולהודות על הרעה כשם שמברך על הטובה משו"ה סך ורחץ וכל אלו דחוקים הם והיכן מצינו היתרים אלו:
והנלע"ד ע"פי מ"שכ מפורשים דמשו"ה מיד אחר שמת אורי' שלח ליקח בת שבע משום שכבר הודיעה לו שהיא הרה כדכתי' ורצה להסתיר הענין מפני חילול ה' ע"כ מיד אחר מיתתו לקחה אל ביתו אולי יכול לתלות הבן הילוד שהוא מהביאה שאחר מיתת אורי' ולא יהי' מפורסם שבא עלי' מעולם בחיי אורי' עיין בס' כלי יקר שסביב מקרא גדול אמסטרדם והנה כי כן אומר בטח שהילד כלו לו חדשיו מביאה ראשונה שקודם מיתת אורי' ע"כ הנהיג אבילות בצנעה ופי' מתשמיש המטה ושפיר ילפי' מוינחם דוד אך רצה שלא יבינו הבריות ויהי' חילול ה' וכיון שראוי מפאת המלך ביפיו תחזינה עיניך ועוד שראוי מחויב להודות לה' כשהוא רחץ וסך ולא כשהוא מנוול והשתא אם לא ירחץ ויסוך יבינו כל העולם דכלו לי' חדשיו ויתפרסם חטאו ויחלל ש"ש ברבים וחציף עלי' מאן דמפרש חטאי' ע"כ התיר לעצמו לרחוץ ולסוך ויאמרו הבריות שלא כלו לו חדשיו והוא מביאה שאחר מיתת אורי' ולא יתפרסם שבא עלי' מעולם באיסור והתיר לעצמו לעבור על תקנת מרע"ה שלא להתאבל משיתחלל ש"ש ברבים ולא קשה מידי קו' רמב"ם וצדקו דברי רמב"ן:
אך נ"ל רמב"ם לטעמי' שכ' פ"א מיבום וחליצה כל שנולד וחי שעה א' הרי הוא מ"הת ולד מעלי' ובן קיימא וכתב ה"ה היינו כשגמרו שערו אפי' לא חי שלשים וס"ל שם חלה ומת הוה כאלו אכלו ארי ולא כפיהק ומת וא"כ אפילו יהי' בן ח' ודאי תלי' שהי' בן קיימא דבן ז' הי' ונשתהה אלא מדרבנן בעלמא מחמרי' בחליצה ומקילין באבל וכ' תוס' בחולין י"ב ע"א משו"ה הקילו באבל שלא יבואו להקל בחליצה אבל מ"הת אינה חולצת וגם מתאבל והנה בימי דוד עדיין לא גזרו חז"ל שלא תחלוץ ולא הקילו לענין אבלות וא"כ אפי' לא כלו לו ט' חדשים כיון שחי שעה א' ונגמרו שערו וצפרניו חייב מתקנת מרע"ה להתאבל ואיך רחץ וסך דלו יהי' שהוא מביאה שאחר מיתת אורי' מ"מ חייב להתאבל אע"כ אונן מותר בכל מילי וראייתו מוכרחת לשיטתו:
מיהו שיטת רש"י ותוס' והרבה פוסקים ביבמות פ' ע"ב דאפילו נגמרו שערו וצפרניו כל שלא חי שלשים יום הוה ספק נפל מ"הת וכן דעת רמב"ן במלחמות ה' שם ומלחמות ה' פרא"דמ ס"ל חלה ומת הוה כפיהק ומת והוה קרוב לודאי נפל ואם כן אין מקום להתאבל ואי לא הי' רוחץ וסך הי' מתפרסם שהוא ודאי כלו לו חדשיו ומשו"ה רחץ שלא לפרסם חטאו וכנ"ל ולעולם אונן אסור בכל וא"כ משמע גם להתוס' אסור וכרמב"ן (דמ"ש טור בשם בעלי התוס' לא מצאתי בשום מקום אולי תוס' אחרים היו לו להטור) ועיין בטש"ע א"ע סי' קנ"ו משמע עיקר כהרמב"ן הנ"ל:
אמנם יש ללמוד קצת זכות על המתירים דעל הרוב לא יכלו להתבטל מסחורתם כל ז' ימי האבל ומוציאים להם היתר אחר ג"י ואומרי' שהוא דבר אבד שיירה עוברת ואין לו במה להתפרנס וכדומה ע"כ בחרו הרע במיעוטו לבטל קצת בשעת אנינתו דבלא"ה איכא פלוגתא ולסמוך אהמקיל באבל שיעמוד אחר בחנותו ע"י הערמת מכירה לאחר ועי"ז יהי' פנוי להתאבל ימי אבלו כדינו:
ויש להסמיך זה במ"ש רמ"א וי"א דאסור ברחיצה וכו' ובמלאכה וכו' משמע דאיכא מאן דפליג ומתיר מלאכה וצ"ע הא קודם קבורת מת אסורים כל בני העיר במלאכה אף כי האונן דאפי' להתפלל אסור וכן הקשה רמב"ן הנ"ל וכן רמז ש"כ סקי"ז ולהנ"ל ניחא דודאי מלאכה ופרקמטיא ממש לית דין ולית דיין דבלא טעם דאבילות נמי אסור מטעם צרכי המת אך כגון פרקמטיא כ"ש כנידון שלפנינו שעשה לכבוד המת כדי שיהי' לבו פנוי להתאבל ז' ימי אבילות ולא יתן לבו על עסקיו זה שרי להמתירים והרמ"א כ' ויש אוסרים גם זה משום אבלות נהי משום צרכי מת הי' שרי דגם זה לכבוד המת מ"מ משום אבלו' אסור והמתירים ס"ל ליכא אבילות באונן ועכ"פ ניהו דאין דעתי נוחה מהמקילין מ"מ אין למחות בכח ומוטב שיהיו שוגגי' הנלע"ד וישיג שובע שמחות כנפשו והי' זה שלום:
יום ה' כ' אדר ראשון תקפ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: