שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רצ
שלום וכל טוב להרב החרוץ ושנון המופלג בתורה כש"ת מהו' יוסף יואל דייטש ני' בשבת תחכמוני בק"ק טרניפאל יע"א:
על דברת הרע"ב פ"ח דבכורות משנה ח' שכ' אם דעת אבי הבן סומכת שבודאי יחזור לו הכהן אין הבן פדוי בין החזיר הכהן בין לא החזיר כך נראה מן הגמרא עכ"ל איברא דברי הרע"ב ברור מללו כפשטיות דש"ס דבכורות נ"א ע"ב מידעם ביש עבדת ואין בנו פדוי אפי' לא יחזיר לו אלא שקשה על זה מסוגי' דקידושין ו' ע"ב דמסיק רב אשי דמתנה על מנת להחזיר שמי' מתנה אפי' בפדיון בכור ונ"ל לפי גירסא קמייתא בש"ס קידושי' באשה לא קנה דאין אשה ניקני' בחליפי' והקשו הראשונים הרשב"א והריטב"א אם כן פדיון בכור נמי אינו נפדה בחליפין ע"כ מחקו הגירסא וגרסו שמא יאמרו אשה ניקני' בחליפי' ומשום חומר אשת איש גזרו ובעשה דפדיון הבן לא גזרו ע"ש ולפי גי' הראשונים צ"ל אין הכי נמי אשה וכל דכוותה וה"ה פדיון בכור וכסתמא ש"ס דבכורו' וזה הוא דעת הרע"ב לפע"ד:
אך הוא יחיד בדעה זו וכל הפוסקי' לא פסקו כן ודוקא בקדושי אשה לא מיקדשא במתנה על מנת להחזיר משום גזירה ובפדיון לא גזרו ונ"ל די"ל עוד כיון דבלאה"נ אסור לעשות כן משום כהן המסייע בבית הגרנו' רק אי עבר ועביד על כן לא גזרו ומות' לפדות ע"מ להחזיר וכבר ביארתי במק"א [עיין בתשו' שאח"ז] מה בין על מנת להחזיר לקנין פירות דעלמא דלאו כקנין הגוף דמי ואי אמר לו הילך ה' סלעים לשלשים יום הוה קנין הפירות ולאו כקנין הגוף ובזמן שהיובל נוהג לא מייתי בכורים מפני שחוזר ביובל כדאי' בס"פ השולח ומתנה ע"מ להחזיר לשעה א' הוה מתנה ויעיין תשובת הריב"ש סי' ב' והסברתי ההפרש דמתנה על מנת להחזיר הוה מתנה גמורה לצמיתת עלמין רק דתלה בתנאי ואם יקיים תנאו יתקיים מתנתו ומכל מקום אם ירצה הנותן למחול על תנאו ולאמור הריני כאלו התקבלתי או למחול על תנאו לגמרי אין המקבל צריך משיכה חדשה כי במשיכה ראשונה קנה לצמיתות עלמין בתנאי וכיון שנמחל התנאי הרי המתנה הראשונה קיימת ומשום הכי אפי' לא מחל לו התנאי וצריך להחזירו מכל מקום הוה מתנה דמשיכה ראשונה משיכה מעלי' הוה משא"כ מי שהקנה לו לשלשים יום אם יחזור ויתנהו לו לעלמין מתנת וקנין הגוף צריך לעשות בו קנין חדש והקנין הראשון לא הי' על קנין הגוף משום הכי לאו כקנין הגוף דמי:
והיכא שהנותן אינו מכוון להקנות לכהן כלל אפילו על מנת להחזיר אלא שסובר שדי לו בנתינה מיד ליד אף על פי שהכהן מכוון לקנות לגמרי ולענין דיני ממונות כה"ג דברים שבלב אינם דברים וקנה המקבל מכל מקום הא קיימא לן מצות דאורי' בעו כוונה בש"ע א"ח סי' ס' סעי' ד' והכא לא מיקרי כוונה כיון שהנותן לא הי' דעתו באופן שראוי לצאת י"ח כאוכל חמץ ומכוון לי"ח מצה כנלע"ד:
אמנם כשנותנו לו ודעתו על מנת להחזיר להקנותו לשעה עכ"פ דמן התורה יי"ח רק שהכהן כוון לקנות לגמרי בזה סובר הרמ"א סי' ש"ה שגם כן אינו פדוי ונראה שסבר הרמ"א שזה דעת התוס' מדנתקשו בתוס' בהא דדברים שבלב אינם דברים ולא תירצו כמה שכ' לעיל משום מצות צריכות כוונה נגעו ביה אע"כ מיירי כה"ג דהשתא הרי נתכוון למצוה גמורה דעל מנת להחזיר מהני בבכור ומכל מקום הכהן קנאו לגמרי דדברים שבלב אינם דברים וידי מצוה נמי יי"ח ומש"ה נדחקו תוס' ותירצו דהי' ניכר מתוך מעשיו וכרמ"א דלא כש"כ אבל לכ"ע כשנותנו לחלוטי' רק שדעתו שיחזירנו לו לכ"ע מהני ודלא כהרע"ב וכן נהגו. ואחתום בברכה הכותב בחפזי מאוד.
פ"ב כאור בקר ליום עש"ק כ' טבת תקצג"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ.