שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רעו
שלום לידידי תלמידי הרב הותיק מלא עתיק המופלא ומופלג מהו' ליפמן נ"י אבדק"ק קאלדי יע"א:
נועם מכתבו הגיעני לנכון וע"ד שאלתו מאין הרגילות שנוהגים הסופרים לתפור היריעות בעמודי ס"ת בחתיכת קלף ולא בגידי' וברמב"ם מבואר שתפירתן בגידין וכ"כ רמ"א בי"ד סי' רע"ח האמת אגיד כי בי"ט חג הסוכות נגמר כתיבת ס"ת שלי תל"ית בכמה מיני יופי והידור ודקדוקי' הרב' ומהם שצויתי להסופר לחבר היריע' בעמודים בגידין נוסף על הקלף שרגילים הסופרים עוד יוסיף עליו גם גידין הואיל ונפיק מפומי' דרמב"ם ומהרי"ו ורמ"א אחריהם ומ"מ לא רציתי לשנות ממנהג הסופרים לתופרו ג"כ בקלף כי מסתמא יש למנהג טעם ובפרט כי אולי הם יודעים ומבינים שאין כח בחוזק הגידין לחזק היריעות בהעמודים בשעה שמגביהים ס"ת וכל כובד הס"ת נסמך על העמודים שהרי מטעם זה לבד כ' מהרי"ו בפסקיו סי' ס"ג שלא לדבקם בדבק משום שהוא מפריך ונופל ואינו מחזיק היריעות בס"ת לכן יתפרם בגידין ע"ש משמע זולת זה הי' מתיר בדבק ולא הצריך גידין וכאשר יבואר אי"ה ע"כ יצאתי ידי שניהם והגבה' ס"ת ולהראות חזותו לעם קרוב לדאוריי' היא וכמ"ש רמב"ן בפ' כי תבא על פסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ע"ש:
אמנם לדינא מלבד מ"ש מעלתו שהשיג בדגול מרבבה על הרמ"א סי' רע"ח הנ"ל עוד יותר ויותר מזה האריך להשיג בחזקת היד ה"ה הגאון בעל בני יונה זצ"ל בסי' רע"ח בארוך ובקצור שלו יע"ש ודבריו דברי אלקי' חיים והוא העלה דהעמודים אינם צריכים כלל וס"ת כשר בלא עמודים ונתפרי' אפילו במשי שהוא דבר טמא שיוצא מהתולעת והגה' רמ"א צריך להיות על תפירת היריעות זה לזה ולא בתפירתן אל העמודים וכן העלה להלכה ולמעשה וחזי מאן גברא רבא גבר דכולי בי':
והנה מ"ש הגאון ז"ל דמשי הוא דבר טמא שהוא מרוק פיו של תולע כן כ' ג"כ רבינו בחיי פ' תרומה דמשו"ה לא הי' משי במלאכת המשכן מפני שאינו מותר בפיך ולדבריו צ"ל תולעת שני שהוא צמר צבוע בדם התולע צ"ל דבצבוע לא אכפת לן אם אינו מותר בפיך וכמדומה לי שהחלזון שצובעי' בו תכלת למקדש איננו מן המותר בפיך [ומזה ראי' להתיר ליקח שומן דג טמא כשצובעי' עורות הרצועות ומ"מ אני מחמיר לדידי ליקח שמן זית במקום שומן דג]:
ומיהו לפום רהיטא הי' נראה נהי דאין העמודי' צריכי' מ"מ אם עשה לה עמודים מנ"ל שלא יהי' מן המותר בפיך ועיינתי ומצאתי ראי' ברורה דליתא לפע"ד מש"ס דשבת כ"ח ע"ב דאמר ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושקיל וטרי הש"ס טובא למאי איצטרך הא דר' יוסף כיון דשערות ורצועות וגידין הכל הל"מ א"כ ממילא ידעי' שיהי' מן המותר בפיך ולבסוף נדחק הש"ס נהי דשחורות גמירי טהורות מי גמירי והשתא קשה לימא לתפירו' עמודי' וכדומה שאינם הלכה למשה מסיני שהרי אינם צריכים כלל וקמ"ל שאם בא לתופרם לא יתפרם אלא בגידי בהמה טהורה ואע"ג דר' יוסף קאמר עור בהמה טהורה אין קפידא בזה שהרי הש"ס רצה לומר דר' יוסף קאי אגידן ושערן וכבר עמדו בזה בתוס' שם ד"ה לא צריכא אע"כ פשיטא להש"ס כל שאינו צריך מעיקר הדין הרי הוא נעשה אפי' ממה שאינו מותר בפיך:
והיינו טעמא נמי מ"ש בס' התרומה סוף הלכות ס"ת וזה לשונו בנקרע היריעה וכו' או אם ירצה יתפור הקריעה בגידין אע"פי שרגילות הוא לתפור אפי' במשי ומ"מ האי מילתא ותופרים בגידין מיירי לתפור היריעות זו עם זו וכו' ובסוף מסיים וגם כשתופר הקרע של היריעה צריך לתפור מבחוץ וגם שמא בגידין עכ"ל מבואר מדבריו ז"ל דתפירת הקריעה בפחות מג' שיטין הואיל ואינו מעכב כשרה אפי' במשי וכנ"ל והיינו נמי טעמא שעושי' מפות ופרוכת ממשי מפני שאינו מעכב אינו צריך להיות מן המותר בפיך:
ומה שכ' הגאון בני יונה ז"ל דהעמודים אינם מעכבים הוספתי עוד ראי' מלשון רמב"ם במשנת ידי' פ"ג הלכה ד' מביאו תוי"ט בד"ה עד שיעשה לו עמוד כי אשר ישאר בסוף כל זמן שלא נעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר עדיין הוא חול לפי שאפשר שיחתוך ע"ש וקשה איך אפשר שיחתך אותו קלף הוא צריך ע"כ לגול עמוד אע"כ שאינו צריך וגם מוכח שהספר מטמא ידים אפי' בלא עמוד ודוקא אהגליון שבסוף קאמר שאינו מטמא בלא עמוד אבל הספר גופי' מטמא ומינה שאסור ליגע בו ערום אפילו אין לו עמוד וכמ"שכ הבני יונה גם כן ומיהו מ"ש מעלתו דלהרא"ש ס"פ השותפין דעמודים שבמקדש לא היו מחוברי' בו א"כ איך קראו בו בשבת וי"ט לק"מ דהי' בעמוד סדק ארוך ובו מכניסי' חודה של יריעה שבסוף הספר וכשהיריעה תחובה שם היא נגלל שפיר ובלאה"נ מאי פסקא שפתחו בשבת וי"ט והלא לא היו עשוי' לקרות בו בצבור ואפי' כה"ג בי"הכ לא קרא בזה הספר ולא הי' מונח בארון אלא להיות לעד בבני ישראל ולצורך גדול נכנסו הנביאים לשם לעיין בו ואולי לא אירע כן לעולם:
ומ"מ הואיל ואנו מדמים לא נעשה מעשה לכתחלה לתופרם במשי ואפי' בפשתן אבל לתופרן ברצועות העשויות מקלף שפיר דמי דמי ליכא בעל העיטור דס"ל דתופרי' לכתחלה תפילין וס"ת בקלף כנ"ל ומביאו ב"י בא"ח סי' ל"ב ומייתי לי' בש"ע שם סעי' נו"ן במקום שאין גידין מצוין לתפור (בטאל"אדארוש) כי כדי הוא בעל העיטור לסמוך עליו בשעת הדחק ולדעתי ראי' ברורה להעיטור מש"ס דקאמר וה"מ בגידין אבל בגרדין לא וגרדין היינו חוטי פשתן וכדומה כמו מן הסיסין ומן הגרדין ונקרא גרדין מפני שנקחי' אצל הגרדי ומ"ט לא אמר בקיצור וה"מ גידין אבל מלתא אחריתי לא אע"כ משמע להדיא דגידין לאו דוקא אלא כל היוצא מבהמה טהורה הוא כשרה לתפירה:
ונ"ל הא דנהגו הסופרים לתפור העמודים (בטאלאדארו"ש) להראות הלכה שאין העמודים מעכבי' ס"ת ואלו היו תופרים בגידין כמו היריעות עצמן ה"א כשם שאם חסר יריעה א' אין קורין בו ה"ה אם חסרו העמודים לא יקראו בס"ת ע"כ עשו היכרא להורות שאינו מעכב וכה"ג כ' תוספות פ' הקורא עומד בטעם שאומרים קדיש בין ז' למפטיר להורות הלכה שמפטיר עולה למנין ז' וכן בטעם יראו עינינו להורות תפלת ערבית רשות כנ"ל נמי בטעם הנ"ל והכלל מנהג של ישראל תורה היא:
פ"ב יום ה' ה' כסליו תקע"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: