שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רמז
שלום וכ"ט לתלמידי הותיק חדתי מלא עתיק החרוץ ושנון כבוד מו"ה הרש נ"י מאגליד:
על דבר' הרוקח דמייתי ב"י בי"ד סי' רס"ה שאין לברך שהחיינו על בן הנימול משום דלמא לא כלו לו חדשיו והרשב"א בתשו' סי' קס"א דחה זה דהשתא בשבת מהלינן וסמכי' ארוב בני קיימא ק"ו לענין ברכה וקא קשי' לך בשלמא בשבת מהלינן ממ"נ מחתך בשר בעלמא משא"כ לאו דלא תשא בברכה לבטלה והנה הי' לך לפרש דבריך ואיך לא תיקשי לך על הרוקח הא מברכים על המילה ולהכניסו ולא חיישי' שמא נפל הוא וסמכי' ארובא אבל האמת דעת הרוקח דודאי כיון שגמרו שערו וציפרניו סמכי' ארובא ומברכי' ברכת חובה על המילה ולהכניסו שהם חובה אבל ברכת שהחיינו שהיא רשות כדאי' ס"פ בכל מערבין וכמ"ש מג"א סי' רנ"ג סק"ג וא"ר סק"ו ס"ל לרוקח אין לנו להכניס עצמנו לברכת רשות לסמוך ארובא ואע"ג דבכל התורה אזלי' בתר רובא אפי' לכתחלה הכא בספק נפלים שאני שהחמירו בו חז"ל לכמה דברים כמ"ש תוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא וכו' ובכורות משום דהוה מיעוטא דשכיחי חששו טפי וה"נ לענין ברכת רשות וזה הוא באמת קו' הש"ס פרא"דמ מימהל היכי מהלינן דה"ל למיחש למיעוטא משום חומרא דשבת דלפמ"ש תוס' במקומות הנ"ל דהמתנת שלשי' יום באדם הוא דרבנן בעלמא ע"כ א"א לפרש כוונת קו' הש"ס אלא ע"ז האופן ועל זה משני מוהלין ממ"נפ:
ואמנם הרשב"א פליג וס"ל כיון דהא דרב אדא לא מיירי אלא בלא גמרו שערו וצפרניו אבל בגמרו לא צריכים לדרב כמ"ש הרב"י בדעת הרי"ף מש"ס דהערל נהי דעכ"פ קושטא הכי הוא דבשבת איכא ממ"נ אבל עכ"פ חזינן דחז"ל לא חשו למיעוטא בגמרו שערו דאפי' אי לא הוה סברא דמחתך בשר נמי הי' סמכינן ארובא לחלל שבת איך לא נסמוך להתיר ברכת שהחיינו בשגם שכבר ברכנו על המילה ולהכניסו ומכ"ש לפמ"ש ד"מ בהגה' ש"ע שם דלפקוח נפש שאחר המילה חששו א"כ פשיטא דק' קו' רשב"א דהרי בגמרו שערו מוהלין בשבת ואי יארע לו פ"נ אח"כ מחללי' שבת עליו בלי ספק ואי לא הי' רשאי לפקוח עליו לא היינו רשאים למולו כלל בשבת לסכנו ושלא לפקוח עליו ומכיון דמהלינן לי' ולא חיישינן לפ"נ שאח"כ ש"מ כבן קיימא חשבי' לי' א"כ אנו סותרים עצמנו אם לא נברך שהחיינו זהו כוונת רשב"א והוא מבואר ופשוט:
ובתשובה אחרת כתבתי שיש לתמוה קצת בבן ח' דכ' רמ"א דמהלינן ממ"נ רק אין מפקחים א"כ איך נמול אותו בשבת להביאו לסכנה ולא נוכל לפקח עליו בשבת דאע"ג דבן ח' הוא חשו לחיותו דהרי בהא דאמו שוחה עליו ומניקתו ביבמו' ח' ע"ב פירש"י משום סכנת האם והולד עכ"ל והוכרח לכך דמשום האם היו יכולים להמציא לה ולד אחר להניק ועיקר משום ולד א"כ איך נמולו בשבת ומכ"ש אי נימא דלא כרמ"א דבאמת מחללי' שבת אחר המילה דאין הולכים בפ"נ אחר הרוב כדאי' ספ"ק דעירוכין אפי' בספק נפל א"כ ק' בהיפוך איך מוהלין אותו ממ"נ ואיך לא ניחוש שנביא עצמינו לחלול שבת אשר ע"כ נ"ל באמת מהני טעמא א"א למול בן ח' בשבת והש"ס דדחיק לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א היינו דמתני' סתמא פסיק ותני אין מוהלי' אותו בשבת אפי' ברגע אחרונה ביום שאחר שגמר המצוה יצאו ככבים ותהי' המילה בזמנו בשמיני בשבת ופקוח נפשו בחול אחר יציאת הככבים ואפ"ה אין מוהלי' משו"ת הוצרך לומר למכשירים ואמנם כל זה לר' יוסי דס"ל בין השמשות כהרף עין ואע"ג דר"א גופי' אפשר לא ס"ל כר' יוסי כדמשמע קצת ריש ברכות מ"מ מוקי לבריי' דמכשירים כר"א ובין השמשו' כר' יוסי אך למאי דקיי"ל כר' יהודא ב"הש תלתא רבעי מיל א"כ ע"כ צריך למולו קודם שיעור הזה ועדיין נשאר זמן תלתא רבעי מיל שנבוא לידי חלול שבת ב"הש מפני פ"נ של זה ואין אנו רשאים למולו ולהכניס עצמנו בספק כרת בלא דר"א דמכשירים ומיושב פסק הרי"ף:
ומה שפקפק מעלתך בלשון שאמר ר"א נוהגים היינו בשעת הסכנה שהי' מכסהו עפ"י עדים כיון שאין מחללים במכשירים רק בידעי' בודאי שכלו חדשיו והיינו בעל ופירש והוא מידי דלא שכיחא איך יוצדק ע"ז נוהגים היינו לפמ"ש ב"י בי"ד סי' ק"ץ וסי' רס"ד דלא שייך מנהג במה דלא שכיחא הא לא קשי' בשעת הסכנה ושמד רחמנא ליצלן שכיחי טובא בעל וברח והטמין כעובדא דחלקיה אביו של ירמי' הנביא ושכיח שכחת האזמל מע"ש ג' דברים מעבירים על דעתו וא' מהם גזירת עע"ז כמבואר ר"פ מי שהוציאוהו ובלאה"נ לק"מ אעפ"י דלא שייך לומר המנהג כך וכך במידי דלא שכיחי אבל אדם פרטי יכול להעיד על עצמו שאירע לו בכל שנותיו איזה פעמים והי' נוהג עצמו כך וכך אבל מנהג עולם א"א לומר על המקרה אשר לא יתמיד. הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב כאור בוקר ליום ה' ג' טבת תקפ"ב לפ"ק