שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רכא
תחל שנה וברכותי' לי"נ הרב המאה"ג המופלג צדיק ונשגב כבוד מהו' אהרן נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה:
מאפס הפנאי לא אוכל להאריך ע"ד תלמידי הרבני מהו' ישראל נ"י כ"ץ שנדר עד"ר שלא לירד לפני התיבה בס"ה ועתה נדחקים הצבור בב"הכנ הקטנ' ואין להם שום מתפלל ויתבטל התמיד בעבור זה בי"הכ הבעל הנה נדר בלשון שבועה החליט בש"ע דאינו אלא מדרבנן וכבר הארכתי זה חודש ימים בתשובתי לק"ק צעהלים שלדעת הרבה הפוסקים עם הרמב"ן דס"ל דידות מיהת הוה והוי דאורייתא אך לדבר מצוה דרבים פשוט שמותר אך נראה דהך מצוה דביטול ב"הכנ הקטנה לא הוי מצוה כ"כ שיכולים כולם לילך לגדול' ואמנם אם יהיו עי"ז דוחק מקום להעומדים נראה דהוה מצוה דהרי משום זה דחו מצות הקהל מי"ט א' של חג משום בימה דדחיקא לי' עזרה ועיין השגות הראב"ד סוף הלכות חגיגה ופרש"י מגילה ה' ע"א וגם כבר אמרתי לו פא"פ שאם לא ימצא מקום אחר להתפלל ולהשמיע קולו בבואו אל הקודש גם זו עבירה היא בידו כמבואר בילקוט פרשת תשא רמז ת"ד מכל הלין נראה לי להתיר נדרו אבל מג' אנשים שחוץ לקהילה כיון שאפי' בני כנסת הגדולה מרוויחין עי"ז שאינן נדחקים א"כ כולם נוגעים ואינם יכולים להתיר. וע"מ שאמר שפת יתר הריני נודר עד"ר שאין לו התרה דעת מעלתו שצריך להתיר לו פעמיים כדבסי' רכ"ט סעי' ד' בוודאי מהיות טוב וכו' אבל מעיקר הדין נראה דאין צריך דהכא לא נתכוון לנדר אחר אלא לפרש דבריו עד"ר שאין לו התרה בעלמא ועוד כיון שכבר נדר עד"ר שאין לו התרה א"כ מה שנדר שוב שלא יהי' לו התרה הוה לי' נדר על נדר ואין חל כלל וא"ל דאחר שהתיר הראשון שוב חל שני דז"א כיון שהותר הראשון שוב אין יכול לחול שלא יתיר ואולי י"ל שהשני כולל יותר שאפי' לדבר מצוה לא יתיר וא"כ כן היה דעתו שאפי' למצוה לא יהיה לו היתר א"כ יהיה מתון עתה קצת בחרטה שלו מכיון שבשעת מעשה נזכר שלא יתירו לו לשום מצוה. מ"ש מעלתו ונסתפק אם מהני התנאי במה שנודר מעצמו עד"ר פשוט שמהני ומרוב הטרדות אחתום בכל חותמי ברכות אה"נ: פ"ב יום ד' ז' תשרי תקע"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: